קוראים לי קרני. אני בת 43. ואני גרה בתאילנד.

אני גרה בתאילנד בכפר קטן וציורי בצפון המדינה. כפר כמו שכפר צריך להיות. רחוק מהחופים המפורסמים ביופיים, מהזונות וממועדוני הלילה, מהבארים ומההמונים. הכפר שוכן בין הרים גבוהים, המכוסים ג'ונגלים עבותים, מוקף נהרות, מפלים ומעיינות חמים ? וקוראים לו פאי. כדי להגיע אלי צריך לנסוע ממש הרבה. מתל אביב, לבנגקוק. מבנגקוק לבירת הצפון צ'יאנג מאי ומשם עוד שלוש שעות במיניבוס צפונה, בדרך מפותלת והררית. בדרך כלל אני מסתחררת ומקיאה מהחלון, אבל שווה להתאמץ. המקום יפה כל כך. וגם הדרך.

 

למרות מרחקו של הכפר, האנשים שגרים בו, אוהבים אותו. הכל מטופח. לאורך הנהר המפורסם של פאי, יש מקומות חמד לשבת וליהנות ולאכול ולשתות, או סתם להתבטל. ויש בונגלוס מקסימים שניתן להתארח בהם. ויש גינות מוריקות, וחנויות קטנות, צבעוניות, שמוכרות עבודות יד עוד יותר צבעוניות, ויש מסעדות נחמדות באווירה ביתית ובתי עץ עתיקים מעץ תיק.

כל המקום הזה מרגיש כמו בונבוניירה מתוקה וצבעונית. תחושה שרוצים לקרוע מהר את העטיפה היפה ולבלוע כמה שיותר. התאילנדים המקומיים פה הם בני שבטי הלאו, הקארן והליסו. ויש אפילו סינים שהיגרו לתאילנד מדרום סין לפני מאות שנים, והם גרים בכפר סיני ציורי ומדברים סינית. מה שמשותף לכול בני השבטים זה שהם לבושים בבגדים צבעוניים מסורתיים, מה שמוסיף לאווירת החגיגה והצבעוניות.

 

בחורף שמתחיל בנובמבר, כבר קר כאן בלילה מאוד. מה שלא אופייני לשאר תאילנד. הקור בשילוב הנופים עוצרי הנשימה, מביאים בשיא העונה לפאי, בהמוניו, את תייר הפנים התאילנדי, שחלומו הרטוב הוא ללבוש כובע צמר (עם עדיפות שהשם פאי רקום עליו), וכפפות, וצעיפים, ומעילים ובכלל כל דבר שיש עליו סממן של פאי. אחר כך הם מראים לחברים בבית, בחום המהביל של בנגקוק את הכפפות היפות מפאי ואת הצעיפים הצבעוניים מפאי, ואת שלל התמונות שהם מצלמים בפאי ליד כל חצר, או בית, או בית קפה או מסעדה. וכולם בטח מהנהנים בהסכמה על הרכישות היפות והמקומות היפים. כי פה התאילנדים הופכים לרגע ליפנים וקליקים ופלשים נשמעים ונראים בכל מקום. ואני מבינה אותם. האמת היא שפאי מקום פוטוגני. גם אני רוצה "להתיפן" לשניה, רק שריד (Rid בן זוגי התאילנדי) עוצר אותי. הוא פחות רומנטי ממני, הגבר שלי. "מה, הפכת להיות יפנית?, יאללה, יאללה (את המילה הזו הוא מכיר בעברית) אין זמן, בואי נזוז". אז לצערי אני לא הופכת יפנית ונשארת ישראלית.

 

פאי לתאילנד, זה כמו סיני בשבילנו. כולם לובשים שאנטי, ומרגישים קצת רוחניים, ומקבלים בתמורה חופש. ואת כל הגרדרובה הפאית הזו ניתן לקנות בחנויות לאורך הרחוב הראשי, ויוצא שכולם מטיילים עמוסים בידיהם בשקיות נייר עם קניות שלא ישתמשו בהם שוב לעולם, או לפחות עד החופש הבא בפאי. בחורף מבעירים מדורות בכל מקום. כי בלילה באמת נורא קר. ובטח כל מי שביקר בדרום תאילנד מלא פעמים ונטף פה זיעה והסריח גם במקומות שהוא לא דמיין שהוא יכול להזיע בהם, עכשיו קורא, ומזלזל, ולא מאמין לי. אבל אני אומרת לכם שקר פה בחורף. ושמבעירים פה מדורות. ויושבים חבורות חבורות ,לבושים שכבות מכף רגל ועד ראש של בגדים כמעט זהים, מול המדורה במסעדות, או בחצרות, או בפאבים המקומיים, ומעבירים זמן איכות.

 

בין הקבועים שגרים פה (תאילנדים וזרים) יש תחושת קהילה ותחושת שיתוף וכולם מכירים אחד את השני. הרבה פראנג (זרים בתאילנדית) שהגיעו לפאי לטיול, התאהבו במקום וקבעו כאן את ביתם. כך שלמרות אווירת הכפר הקטן והשליו, יש בנימצא כל מה שיכולה לחשוק בו נפשו של מערבי מצוי.

 

אני עוד לא מוכנה לזה נפשית, כי בשנים האחרונות קצת קשה לי להתחייב, אבל יוצא שלאט לאט אני בונה כאן את חיי. כי אם אעשה לרגע ספירת מלאי של מה שיש לי פה אגלה שיש לי בית אחד. ושטח אדמה אחד. וארבעה בונגלוס לאירוח בתהליכי בניה. וריד אחד ? בן זוגי. וארבעה כלבים. כל אחד בצבע אחר. שחור ולבן ואפורה וחום. אף אחד מהם לא גזעי, והם מהממים. ושני אופנועים ? אחד ידני ישן עם סירה ואחד אוטומט חדש פשוט, שאני לא יודעת לרכב אפילו על אחד מהם. והרבה ירוק וסחלבים בחצר ובעיניים ובלב. וזהו. זו רשימת המלאי. אה. ויש גם בריכת דגים. אבל זה משהו שלא צריך להתחייב לו.

אני גרה בתאילנד כבר שנתיים. מאז שפגשתי את ריד והתאהבתי בו. זה קרה בלי כוונה, אבל זה קרה במקום הכי רומנטי בעולם, באי פיפי. משם בא ריד ומשם הוא נילקח על ידי לפאי.

אני חושבת שאם הייתי פוגשת את ריד לפני זה, עוד לא הייתי מוכנה למעבר הזה בחיים. מעבר מעיר גדולה ועבודה מסודרת, לחיי כפר ללא מחויבויות. אבל עכשיו באתי מוכנה. עברתי הרבה ולמדתי הרבה על עצמי ועל החיים בחמש השנים האחרונות.

עד לפני חמש שנים היו לי חיים נורמטיבים, אם בעידן הניו אייג' ישנה הגדרה כזו נורמטיביות. גרתי בתל אביב. קמתי כל בוקר מוקדם כדי להגיע כמה שיותר מהר לעבודה ולחזור כמה שיותר מהר הביתה. התארגנתי מהר, וירדתי לרכב החדש שחיכה לי למטה ולוגו של חברה גדולה התנוסס עליו. השלט הבהב פעמיים, והאוטו ציית. נכנסתי לרכב ושעטתי לעבודה.

מגיעה לבניין בעל כמה קומות, עמוס בחדרים, כמו במבוך בלתי נגמר. עולה במעלית. מעבירה כרטיס מגנטי ? והנה אני בקומה. פונה במסדרונות המפותלים לחדרי, ונכנסת. משרד קטן עם שלושה שולחנות ושלושה כיסאות. על כל שולחן מונח מחשב. אם אתה בר מזל ? גם יש לך חלון בחדר.

מתיישבת על הכיסא ? ופותחת את שגרת יומי. קודים של שפות תכנות מרצדים מול העיניים, למשך כל שעות היום. צריך לחשוב הרבה ולהפיק הרבה, כי זה הסטנדרט. מתכנתת. מנתחת מערכות. עובדת הייטק. עם כל הכרוך והמשתמע מזה. מסתכלת הרבה על השעון. כי עושה משהו שלא אוהבת ? ואם יש משהו שכן אוהבת, זה לראות את הזמן עובר. השעה היפה ביותר ביומי היא שעת העזיבה. השעה השניה הכי יפה היא שעת ארוחת הצהריים.

לא אהבתי את השגרה ולא את העבודה ולא את אורח החיים שלי וידעתי שלא לשם כך נולדתי. בטוח איפשהו יש משהו טוב יותר. אבל איפה?

אני אדם אופטימי ושמח, אבל אם הייתי קצת פחות כזו, בטח באותה תקופה הייתי הופכת למדוכאת.

כדי לגוון, נסעתי לרילוקיישנים. גרתי בחול תקופות ארוכות ותקופות בינוניות. וגם נסעתי להרבה נסיעות עסקיות קצרות. זה עזר להעביר את הזמן. לא יותר.

באותה תקופה הכי מכל אהבתי את חמישי אחה"צ. אז היה לי מקסימום חופש ומינימום משרד. אין מה לעשות העבודה הזו פשוט לא התאימה לי. מה שהתאים לי בעבודה היו האנשים סביבי. אנשים טובים שרבים הפכו לחברי. אז נשארתי.

אני פולניה ומתמידה ? זה אופיי, כך שהרבה שנים לא חשבתי לעזוב. לא זה החינוך שקיבלתי בבית שבו יש סבא שבא עם העליה הראשונה. זה ייחשב כמעשה מאוד לא רציונאלי לוותר על עבודה טובה ששכר טוב בצידה וללכת אל הלא נודע. אז עבדתי וקינאתי. קינאתי בכל מי שעבד מהבית, או ישב בבית קפה או סתם קרא עיתון על הספסל בשדרה. בתל אביב תמיד יש תחושה שתושביה לא עובדים. הם הוציאו לי את העיניים.

אבל יום אחד השתגעתי. החלטתי שזהו ועזבתי. כל זה קרה כשהגעתי למצב שפשוט לא הייתי מסוגלת יותר לקום בבוקר ולהגיע למשרד.

אז עוד בכלל לא דמיינתי את פאי, או חשבתי על פאי ובטח לא על ריד ועל כלבים ועל בית פרטי עם חצר. כי לא ידעתי איך קוראים לחופש. אז עוד לא היה לו שם. פשוט היה לו מחנק.

למזלי קרו כמה דברים שדחפו אותי לנקודת האל חזור, ולחיי להשתנות לעד. ואני אומרת למזלי ? כי אני כבר מספיק זמן אחרי כדי לדעת שעשיתי צעד נכון.

היו שלושה גורמים עיקריים: נסיעה לסיני אחרי הרבה זמן שלא הייתי שם. להקת אלג'יר. והולדתו של נווה. האחיין המדהים, המקסים והראשון שלי.

שלושה דברים שלא קשורים זה לזה ? אבל בנוגע לחיים שלי הם הכי קשורים שאפשר. שלושתם יחד הצעידו אותי לחופש!