טיפולי פוריות היא מעין מגפה שקטה. אחד מכל חמישה זוגות עובר טיפולי פוריות. המספרים הללו מספרים סיפור על חברה ועל המדינה שלנו. מדינת ישראל הינה המדינה היחידה בעולם שממנת טיפולי פוריות לשני ילדים לזוגות. בישראל מממנים טיפולים גם לנשים יחידניות שרוצים להקים משפחה. 

 

זוג העובר טיפולים דומים בעולם ישלם 10,000 דולר ויותר לטיפול בודד. בארץ כל אישה מתחת לגיל 45 יכולה לפנות לבית חולים או  לרופא ולקבל מימון מלא מקופות החולים לטיפולי פוריות. אישה רשאית לעשות עוד ועוד טיפולים, עד להצלחה או עד לגיל בו קופת החולים מגבילה את הטיפול. לרוב גם הבירוקרטיה או ההגבלות של קופות החולים לא עוצרים את האפשרויות הרבות שקיימות.

מטופלות פוריות מרשות לעצמן לזלזל בעבודה?

בשבוע שעבר נפגשתי עם חברה, סמנכ"ל משאבי אנוש בחברה גדולה במשק. הסיבה לפגישה הייתה כדי לבדוק האם בחברה יסכימו לקחת חלק בכנס פוריות שאני מתכוונת לקיים. חברתי הקשיבה ובמקביל סיפרה סיפורים על נשים העובדות בחברה.

 

כמות לא קטנה של עובדות, אכן עוברות טיפולי פוריות במקום העבודה המדובר. התחושה היא שלא פעם מנצלות המטופלות את מקום העבודה, בידיעה שלא ייעשה להם דבר. הניצול הוא מערכתי : העדרויות רבות מבלי להודיע, להתפרצויות זעם חוזרות ונשנות, איחורים רבים והתנהלות לא תקינה מול מערכת העבודה.

 

חברתי חוששת שאם החברה שלה תיתן מימון לכנס שלי, זה ייתן לגיטימציה להתנהלות לא מקובלת על ידי אותן מטופלות בחברה בה היא סמנכ"לית בכירה.

 

ישבתי בשקט כמה רגעים וניסיתי להבין. בחמש השנים בהם הייתי מטופלת פוריות רציתי להיות עסוקה בעבודה. רב הזמן לקחתי על עצמי עוד ועוד מטלות על מנת להישאר עסוקה ונחוצה כל היום ואף בלילה.

הבוס שלי, מטופל פוריות לשעבר בעצמו, הבין מהר מאוד שאכן כדאי לו להשאיר אותי עסוקה ולא "לרחם" עליי על מנת שאני אמשיך להתקדם ולחיות לצד הטיפולים.  לקח לי זמן עד שהבנתי את מהות הקשר שלי עם הטיפולים אך הייתה לי יד חופשית בסוג העבודה שלי להעדר בבוקר לבדיקות וסידורים ולהשלים בערב בזמני שלי את העבודה שהצטברה.

 

ברור לי שלא כל אחת יכולה להתמודד כך עם העדריות. ברור שישנן נשים שמתמודדות עם טיפולי פוריות ונדרשות לתמרן בין העבודה, הילדים שכבר בבית, הבדיקות, הסידורים, הבירוקרטיה בקופות החולים וכמובן החיים.

 

ברור לי גם שלרוב נשים שעוברות טיפולים לא "מנצלות" את המערכות שבהן הם עובדות בגלל שכך בא להן. לפעמים יש יום רע באמת או תשובה שלילית. לפעמים הציפיה לתשובה ארוכה ומתישה.

 

סדר היום של מטופלת פוריות מתיש ועמוס. הדקירה הראשונה מגיעה לפני הקפה של הבוקר. בדיקת הדם הזאת, שהיא לפעמים אחת מתוך שלוש או ארבע באותו שבוע, מצטרפת לדקירות נוספות.

יחסי מין או התנזרות בתוך סדר היום

הבדיקה הזאת נערכת בשעה 6:30 בבוקר. אחרי בשה 7:00 הספיקה מטופלת הפוריות להתפשט, להיבדק ולהתלבש. מכאן היא ממשיכה, שיא הפקקים, לעבודה, לכאורה ליום רגיל ושגרתי. אם היא מאופרת, עכשיו אחרי הריצות, מקום החניה, העלייה ברגל, הדוחק במעלית והגשם בחורף היא כבר נראית כמו אחרי מלחמה, חם לה אבל גם קר לה ובעיקר נמאס לה.

 

בשעות אחר הצהריים מקבלת מטופלת הפוריות הנחיות נוספות. לפעמים פגישה אצל הרופא בערב רק על מנת לסכם את היום וכמובן יחסי מין מתוזמנים או התנזרות מכוונת לקראת ההזרעה או שאיבה.

 

טיפולי פוריות הם לא הנאה. הם אפשריים ו- 160,000 נשים עוברות אותם. לנשים מסתבר יש מספיק כוחות לעבור אותם. אבל אנחנו זקוקות להבנה. לא הנחות, לא רחמנות, פשוט הבנה.

 

כיום 25% מהזוגות סביב גיל 25-45 עוברים טיפולי טיפופוריות. המספרים הללו לצערי נמצאים במגמת עלייה. משמעות הדבר שיותר ויותר נשים יאחרו בבוקר ויעדרו עקב שאיבות והחזרות ככול שיעבור הזמן.

אני לא מאמינה שיש לגיטימציה לנצל את מערכות העבודה שבהן אנו עובדות. מקום העבודה מפרנס אותנו ויש לנו את המחויבות להגיע בזמן לעבודה ואם לא, אז ליידע את הממונים עלינו. 

 

אסור לפטר אותנו בזמן הטיפולים זה חוק, אך חשוב לזכור שחיינו יהיו הרבה יותר נעימים במקום עבודה בו מעריכים אותנו על העשייה המאומצת על אף הטיפולים והקשיים מאשר מקום עבודה שמרגיש מנוצל ורק רוצה שכבר תלדי ותעזבי.

 

כחברה, אם רק היינו מקבלים עוד תצפית אל עולמן של מטופלות פוריות, אולי הבוסים הגברים בני ה- 28 שאין להם עדיין זוגיות ולא מגדלים ילדים, יבינו יותר את אותן נשים שעובדות במחלקות שהם מנהלים.

 

אולי אם הנשים המוכשרות שמקדישות את חייהן לקריירה יבינו שישנן נשים אחרות, שעסוקות באותה תקופה בהקדשת חייהן לטיפולים אל עבר ההורות. אם חברות גדולות יבינו שאותן נשים היו מעדיפות להיכנס להריון דרך עשיית אהבה ולא מבחנה, אולי אז נצליח כחברה לתת קצת יותר מקום וביטוי לאותן נשים שנדרשות לחיות שנייה אחרי שנייה במחשבה מתי זה כבר יצליח גם להן.

 

לאתר של איריס נאור