"היי היי" אני נובחת על עצמי בלב, "היי מרוכזת, תהיי בפוקוס". לפעמים זה מצליח, לרוב ממש לא. המשמעות של זה היא לשבת בבית קפה ולהשתדל להתמקד רק בזה או זאת שמולך, אבל הראש הזה והעיניים – לא ממושמעים ובוגדניים – רצים לכל הכיוונים, מביטים סביב ומנסים לבלוע את כל מה שבטווח הראייה. האזניים בכלל חצופות – כרויות לשמוע את הכל, גם את דבריו של היושב מולי וגם את המוזיקה בבית הקפה וגם את דברי השכנים בשולחן ליד, וגם את דברי המלצר שמדבר עם האישה מעבר לדלפק. הכל ביחד.

 

לעמוד הפייסבוק של Dove

לעמוד היוטיוב של Dove

 

ואז מתחילים הקוצים האלה שדוקרים ככה פתאום בישבן, ובבת אחת את נעמדת על הרגליים ותוך שנייה נדמה שהזמן אזל ואין זמן יותר לדבר וצריך לרוץ. מהרגע הזה אני הופכת לשפן הלבן מעליסה בארץ הפלאות: "לאן, לאן, מה השעה" שואל השפן את עליסה. והוא רץ אחרי הזמן שפתאום הופך לקצר, ואין לו זמן, אין לו זמן.

 

דיסלקטית פלוס הפרעות קשב, זה אומר לדבר בטלפון ולעשות לפחות עוד שני דברים נוספים בבת אחת. זה אומר ללכת הלוך ושוב, אנה ואנה תוך כדי שיחה – עד שאילו הייתי כוכבת בסרט מצוייר – הייתי מן הסתם חופרת שוחה תוך כדי הליכה.

 

הידיים נוגעות בכל דבר, מנקות אבק, מכניסות אוכל לפה, מסדרות את מה שכבר מסודר, והעיניים שרואות שוב עוד גרגר אבק ועוד פירור, ואיזה יונה שמתגנבת לאדנית וצריך לגרש אותה (פעם אפילו צדתי ככה עכבר פלשן במטבח – תוך כדי שיחה).

 

לכי תחזיקי מעצמך כשאת דיסלקטית

דיסלקציה זה לשבת ולכתוב כשהמילים נשפכות כמו מים וזורמות מהשרוול וממלאות דפים שלמים. אחרי שסיימתי – אני מנסה לקרוא את מה שכתבתי , ומגלה שאני לא מבינה מה רציתי להגיד. ומתבאסת שצריך לשכתב, כי לא לזה בדיוק התכוונתי: פה חסרה מילה, פה שתיים, פה חצי משפט, ושגיאות כתיב כמו אחרון המפגרים שלא למד לכתוב (חייבת פה תודה וברכה לעידן המחשבים שמסייע ומתקן שגיאות, כי אפילו בכתב החרטומים הלא מובן של הרופאים אני מסוגלת להתחרות).

 

וכשאני מנסה לתקן – זה עוד יותר קשה: היד לא נענית, נגררת בכוח להקליד עוד תיקון ועוד אחד ולתקן משפט – כשהכי נורא הוא שבסוף אני מגלה שתיקנתי שגיאת כתיב אחת באחת אחרת.

 

אני זוכרת בימים הנוראים של הילדה בכיתה ה' או שזה היה ו' או ז', כשהמורה מענישה אותי כי שוב כתבתי הרבה מילים עם שגיאות. העונש על הטעות? 100 פעמים לכתוב את אותה המילה, והפעם בלי שגיאה. לא חולף שבוע ובדיוק אותה המילה נכתבת עם שגיאה. אני זוכרת חריקת שיניים ואת היד כואבת, מסרבת להמשיך. הראש נותן פקודה לסוררת "תמשיכי, יש לי עוד מה להגיד, כתבי", אבל היד עייפה, כועסת, נהיית כבדה יותר ויותר. ובערב, בשעה יחסית מוקדמת, אני נגמרת. כמו בטרייה שהתרוקנה. מרגישה עייפה כאילו גמרתי היום לבנות בניין במו ידיי.

 

תחשבו איך זה לחיות כשאת מחלקת הכל לתאים ומאחסנת. וברגע שצריך משהו – נזכרים באפסון – ולוקח כמה שניות ארוכות של חיפוש, ויש, מצאתי. זה קורה כל הזמן – להיזכר מה כתבתי במסמך מסוים שרק הרגע גמרתי לכתוב, ומה כתבתי ברשימת הקניות ששכחתי בבית, ואיפה איבדתי את הדברים שהרגע היו לי ביד.

 

ילדה קטנה עם דימוי עצמי פגוע

כשהייתי קטנה ולא ידעו מה זו ההפרעה הזו ש"הילדה הבלונדינית נגועה בה". ידעתי שאני לא מטומטמת, כי עשו לי מבחנים וידעו שהילדה אינטליגנטית , אז למה אני לא הילדה עם הציונים הכי גבוהים בכיתה? למה אני כל הזמן מחפשת סיבות לצאת מהכיתה, לצבוע, לצאת לוועדות - העיקר לא ללמוד?

 

ופתאום יום אחד ,כשכבר הייתי אמא, כשהתחילו לדבר על הפרעות, והכל התבהר לי בראש. הבנתי שאני לא מקולקלת, אני פשוט דיסלקטית, והפסקתי באותו רגע להתבייש בשגיאות הכתיב שלי, בהחסרת המילים, בכתב החרטומים ובקוצים בישבן.

 

וכשהבנתי - פתאום נשמתי לרווחה. מסתבר שאני בסדר, אפילו בסדר גמור. עד אותו רגע באמת חשבתי שמשהו אצלי לא בסדר.

 

לחיות כדיסלקטית, דיסגרפית עם הפרעות קשב זו עבודה קשה ורבה, ואין בה הרבה נחמה. אני עוד הגדלתי לעשות והפכתי לעיתונאית. אתגרים תמיד אהבתי.