תמיד עניין אותי להתעסק באוכל.

גדלתי בבית שבו החדר החשוב ביותר הוא המטבח. אמא שלי מקדישה את החיים לחקירת המטבח הישראלי והתבוננות על התרבות היהודית באמצעות האוכל. סבתא שלי מבשלת טעים בצורה שאי אפשר להתחרות בה, זה בא לה ממקום של הצטיינות. ממקום של "אם את מבשלת הכי טעים אז את האישה הטובה בתבל". אני גדלתי בתוך זה. הייתי חוזרת מבית ספר לסירים של אמא שמנסה להגיע למתכונים מצטיינים. אני הייתי הנסיינית. זה מאוד השפיע על איך שאני קונה אוכל ובוחרת אוכל.

 

תוכניות בישול הן סוג של פורנוגרפיה.

זה להסתכל על משהו ולא לעשות אותו. שתי תוכניות שלי משודרות בערוץ האוכל, "מבשלים מהספרים" ו"מלכת השוק" וכל הזמן אני מקבלת תגובות טובות עליהן. ואני שואלת את מי שמחמיא "ניסית להכין את זה?" והם עונים "לא, רק הסתכלתי". וזה מטריף אותי. אני מוצאת את עצמי מתחננת תוך כדי התוכניות: "בואו תבשלו, תתקשרו אלי ואני אסביר לכם איך. זה כל כך פשוט וכל כך טעים". יש איזשהו מימד פורנוגרפי בלהסתכל ולפרוק את הצורך מלבשל. לראות אהרוני מבשל ואז להזמין פיצה או להפשיר אוכל קפוא. 

 

ההצלחה של "מאסטר שף" נבעה מזה שלא ניסינו לבדר אף אחד.

לקחנו מאוד ברצינות את הרצון של האנשים לעשות שינוי בחיים שלהם ולהית טבחים או שפים או להיכנס לעולם הקולינריה. ליווינו אותם, נתנו את כל מה שיש לנו כדי שיפרצו בעצמם.

רוצים לעבוד במטבח? לא מספיק לעקוב אחרי הוראות מתכון.

יש פה עניין של כשרון, של בחירת חומרי הגלם, של חיבור בין טקסטורות לטעמים ולצבעים בהרכבת מנות. אלה כשרונות שקיימים בכל תחום שהוא אמנותי - בציור, בשירה, בכתיבה. אתה יכול לחקות. אתה יכול לבשל מתכונים או לשנן מתכונים, אבל זה לא מה שחיפשנו בתוכנית. חיפשנו גאונות שקיימת בקצות האצבעות של המתמודדים. מישהו שבורא במטבח כל יום מחדש.

האנשים שמגישים אוכל הופכים לאט לאט להיות כוכבים.

זה קורה בכל העולם, לא רק בישראל. יותר ויותר אנשים, לא משנה אם הם ילדים, אינטלקטואלים, אנשי עסקים או סטודנטים, מצאו את עצמם מול תוכניות בישול כי זה ז'אנר שמדבר לכולם. זה מזכיר את הילדות, זה מגדיר זהות לעומת אחרים וזה עונה על הסקרנות של מה קורה במטבח של האחר. יש בתוכניות בישול משהו שלא מתיימר להית שום דבר חוץ ממה שהוא. והוא ממקום טוב, מרצון לתת. זה לא שעשועון טלוויזיה שרודפים בו אחרי הכסף או משהו שעובד על התשוקה של כולנו לתאוות בצע. אני לא שופטת, גם אני רואה תוכניות כאלה, אבל תוכניות בישול עובדות על אהבה ועל נתינה, על פינוק, על תאווה. אי אפשר שלא להתחבר לזה, ובהתאם לזאת האנשים שמביאים לך את הדברים האלו ומגישים אותם ועושים את זה בצורה מעוררת השראה הופכים להיות כוכבים בעינינו.

בראש ובראשונה אני יזמית.

הדבר שאני הכי גאה בו מעבר להישגים האקדמיים שלי זה ההישגים שלי בשינוי של תרבות הצריכה של אוכל בישראל. זה בא לידי ביטוי בשוק האיכרים, פרויקט שלי ושל שיר הלפרן. הבאנו את המושג "שוק" לארץ לראשונה במובן הכי פשוט של העניין. לא מוכרים שם דיסקים וגופיות אלא רק תוצרת חקלאית טרייה ישר מהידיים של החקלאים ללא פערי תיווך. כיום השוק קיים בחמישה מקומות בארץ והיד עוד נטויה

 

פרויקט שוק האיכרים נולד מתוך קינאה באירופאים.

שיר ואני נורא קינאנו בשווקי האוכל באירופה. זה לא התקבל על דעתנו שבמדינה כמו ישראל שיש בה את התוצרת החקלאית הכי טובה שאני מכירה בעולם, ויש בה גבינות מעולות, בשר משובח ודגים, ויותר מזה - כשרונות אדירים בתחומי אוכל, האוכלוסיה צריכה להתפשר על תוצרת מקוררת בסופר. תוצרת שרחוקה מלהיות טרייה או עונתית ועם הרבה מאוד ידיים בדרך, שהופכות אותה ליקרה יותר.

 

כשהקמנו את שוק האיכרים הראשון, פשוט התדפקנו על דלתות של חקלאים בכל הארץ.

יצאנו לדרך. הגענו לחקלאים בדרום ודיברנו איתם על הרעיון, הראנו להם ספר של פארמר מרקט ואמרנו זה יהיה ככה. לא תצטרכו לחתוך את התפרחת הירוקה מהגזרים או לשטוף את תפוחי האדמה. ישר מכם אל הצרכן. זה היה מאוד קשה כי אנחנו שתי נשים צעירות בעולם של מושבניקים וחקלאים שקשורים בחוזים דרקוניים לרשתות השיווק ושחיו דור אחרי דור בחוזים שלא מאפשרים להתפרנס בכבוד. הם בטח חשבו "מה שתי אלה ישנו את החיים". אבל זה הצליח והיום יש 70 חקלאים שמגיעים מדי יום שישי לתל אביב ומוכרים בעצמם לקהל של 15,000 איש. אני גאה מאוד בהישג הזה.

בתחילת הדרך היה לנו המון רצון טוב, אבל העניינים לא זזו.

בדיעבד אני יכולה לספר שנמל תל אביב, שם הוקם השוק הראשון, לא היה הבחירה הראשונה שלנו. רצינו שוק במרכז העיר אבל שום דבר לא זז עם הרשויות המקומיות. פתאום באים אליך עם חוקים מוקפדים ועם גופים כמו משטרה ומשרד הבריאות ומכבי אש ודורשים ממך סכומי עתק של השקעה. בשנים הראשונות זה היה פרויקט לא רווחי בעליל. רק כשהשוק גדל והשתכפל יכולנו להחזיק את עצמנו.

 

ביורוקרטיה? מהר מאוד הבנתי שאי אפשר להילחם בה.

שירתתי שלוש שנים בצה"ל ועוד שבע שנים במילואים כקצינת ניהול. זה מספיק זמן כדי להבין שאתה לא יכול לנצח את המערכת וצריך להצטרף אליה. במהלך כל ההתנהלות מול משרד הבריאות בהקמת השווקים ובהקמת השוק המקורה הבנתי שאני חייבת לשתף פעולה ולא לחפש את "מה שהוגן". אי אפשר ללכת נגדה, זה הטיפ הכי גדול שלי. למרות שהיא סוחטת את כל המיץ. קשה מאוד לשנות חוקים בירוקרטיים ועדיף להבין את הרציונל שמאחוריהם וליישם את זה בפועל.

 

היה מניע כלכלי ומניע נוסף דידקטי של לחנך את הקהל. אפילו מניע לאומי.

החקלאים שמגדלים פירות וירקות נותנים את הנשמה שלהם, את היום והלילה, ואת כל המשפחה. כולם חלק מהחיים האלה. זה משהו שצריך להיות גאים בו. אנחנו בשוק הוספנו להם מעבר לגידול ולטיפוח גם את עניין המכירה ללקוח, שלא קיים כאשר הם קשורים בחוזים עם רשתות השיווק שאותן מעניין מחיר לקילוגרם וחיי מדף ארוכים ופחות טעם וטריות. עבור אותם חקלאים זאת היתה הזדמנות להציג את מה שהם מגדלים כמו שהם אוכלים את זה בבית שלהם לא אחרי שלושה שבעות מתחת לפלורוסנטים. 

למדתי הרבה דברים מסקרנות.

החיים הבוגרים שלי התחילו בצורה אקדמית נטו ולאט לאט מצאתי את עצמי הולכת לכיוון הפרקטי יותר אבל לא בבישול. החלטתי לנסוע ללמוד גסטרונומיה באיטליה. אלו לימודים רב תחומיים שעוסקים בכל מה שקשור באוכל: אנתרופולוגיה של אוכל, הנדסת מזון, פסיכולוגיה ואוכל, כתיבה על אוכל. כל הדיסציפלינות למעט בישול. מבחינתי זו התבוננות מרתקת באוכל בכל מיני תחומים. והרי תמיד ועניין אותי להתעסק אוכל. אגרונומיה לעומת זאת למדתי בעיקר בשטח, מהחקלאים שעבדנו איתם בשוק האיכרים.

 

אוכל הוא הנושא הטוב ביותר כדי לשבור קרח עם בן שיחה.

כשהתחלתי ללמוד באיטליה לא ידעתי מילה באיטלקית ובזכות האוכל למדתי לדבר. הייתי מדברת עם אנשים ברכבת ? מה אוכלים אצלם, מספרת מה אוכלים בישראל. ככה הייתי מתקשרת. עד היום האיטלקית שלי היא מילות אוכל וכמה מילות קישור.

 

עכשיו אני כותבת ספר ילדים.

בתור ילדה היתה לי תפיסה מאוד ברורה של הטבע מסביב. היום, עם התגברות הבטון שמסביבנו, זה הלך ונעלם. עשיתי תחקיר מקיף על מה קורה כשמשתנות העונות ומה קורה מסביבנו בכל חודש גם מבחינה של אגרונומיה וחקלאות וגם מבחינה של חיות וביולוגיה. למשל מה קורה בעונת הנדידה ומתי עושים את המלח בעתלית. את כל זה קיבצתי לספר שייצא בהוצאת כתר והמטרה שלו היא להאיר את מה שלפעמים אנחנו לא רואים כי הטבע מוסתר. למשל: הנמלים עדיין אוספות זרעים לחורף באוקטובר. אבל הן עושות את זה על המדרכה ולא על האדמה. פשוט צריך להסתכל ולראות שהן שם.

הבן אדם הראשון שאני מתייעצת איתו זאת אמא שלי

היא זו שפתחה לי את העולם הזה בכל המובנים ובכל הרמות שאפשר לתאר, ובנדיבות. אין אישה יותר מדהימה ממנה. היא יודעת להסתכל על העולם ועל תהליכים בצורה שעושה לך חשק לחיות. התשוקה שלה לאכול ולהאכיל היא פשוט לא כלה. לא יודעת מאיפה היא שואבת את זה. היא הכניסה בי את האהבה למקצוע.

 

עם מי היית רוצה לשבת לקפה?

זה פשוט. עם זה שגידל אותו.