דליה מזור הממלכתית של הטלויזיה שונה בהרבה מאוד דברים מדליה מזור של החיים.

מה שמצטייר מהמרקע הוא רק רובד אחד של האישיות שלי.

לא מכירים את יצר ההרפתקנות שלי, למשל, את הדברנות הבלתי נלאית שלי, את האהבה שלי לספורט בכלל, לא רק לטניס. אני, למשל, חולת ים. אני סקיפרית. אלה דברים שהם מאוד שונים ממה שמוצג על המסך. מה שעובר שם זה לא האישיות שלי, זה פן אחד שלה. זו האישיות שלי ברגע שאני נכנסת לעבודה. מצד שני אני גם לא משנה את עצמי ברגע שאני נכנסת לאולפן. אני רק נותנת לפן מסויים אחד באישיות שלי לשלוט בזמן הזה.  כשאני יוצאת כל יתר הרבדים באים לידי ביטוי.

אני בטוחה שגם יונית לוי היא אדם בעל פנים רבות, היא לא באופן טוטלי ומוחלט רק מה שרואים על המסך. לכל אדם יש יותר מזוית אחת שנראית על המרקע.  זה בטח לא ייחודי רק לי. זה קיים אצל כל אנשי הטלוויזיה. 

 

אם את בשכבת גיל 60 זה לא אומר שאת לא מסוגלת לשום דבר או שצריך להוריד אותך מהפלטפורמה של העשייה.

"רוקדים  עם כוכבים" עשה בשבילי הרבה מאוד. מאוד. מעל ומעבר למה שהעליתי על דעתי. הלכתי באמת מהמקום של איזשהו מסר - שגם בגיל 60 אפשר לעשות עוד הרבה מאד ולא צריך להוריד אותנו מהפלטפורמה של עשייה. אני מרגישה את זה שנים, בכל מה שקשור בטלויזיה, כי רוצים להצעיר את המסך. זו המגמה וזה באיזה שהוא מקום מקומם אותי כי אני חושבת שלבגרות יש הרבה יופי והרבה מה לתת במה שקשור בניסיון חיים ובהבנה של תהליכים, רקע היסטורי וידע. הכמיהה הזו לכל מה שצעיר והתפישה שמי שצעיר זה עושה אותו מייד מצוין ונהדר מפריעה לי ברמת העיקרון. כמובן שאני באה מהמקום של המבוגרת. אבל אני מודה - לי זה מפריע. אני לא מתביישת לומר זאת: זה לא נכון ולא הוגן.

 

ללא ספק יש הבדל בין נשים וגברים בעניין הזה.

חיים יבין וגם לונדון וקירשנבאום, שאני אוהבת אותם, לא נתקלו בתופעה באותה עוצמה. זו לא  יהיה אמת להגיד שיש התייחסות שיווניות לגברים ונשים בנושא הגיל. אפילו במבט כללי, לא רק בשוק העבודה. גבר בן 60 נתפש כמי שנמצא בשיאו. בפריים טיים שלו. אישה בת 60 לא נחשבת כמי שנמצאת בשיאה, אלא כמי שעברה אותו מזמן.

 

היו לי המון התלבטויות לפני "רוקדים", שאולי אני מסכנת את השם שלי והמוניטין שלי. פחדתי שזו טעות גדולה ואני אפול לבור של פאטתיות.

 היה חשש. חששתי מאוד שאני מסכנת 40 שנות עבודה, שבהן עשיתי עבודה רצינית וזכיתי להערכה של אדם שעושה עבודה רצינית, לא התייחסו אליי כמו גימיק. אבל היה בזה אתגר מאוד גדול והרגשתי צורך להיענות לאתגר. אני גם מאוד אוהבת לרקוד. אף אחד לא יכול לעשות את התוכנית הזו בלי אמונה בעצמך שאתה יודע לרקוד ויש לך חוש קצב. היה לי גם  אותו מסר שרציתי להעביר: אנחנו עוד על המפה. היה לי חשוב לומר שגם לגיל הזה יש מה להציע, אל תזלזלו בנו. והיה בי  גם רצון לעשות משהו אחר . לצאת מהמשבצת אחרי כל כך הרבה שנים של עשייה מסודרת ורצינית , דקה לפני הפנסיה אני יכולה להראות שאפשר לצאת מהמשבצת ולהעז ולעשות משהו אחר. מצד אחד  היה חשש מפאטתיות ומצד שני- מה כבר יכול לקרות?! עשייה כבר הוכחתי.

מאוד הופתעתי מהתגובות אליי ב"רוקדים". מאוד.

כמה מאוד שאני אומר לא יבטא את התדהמה ואת תחושת החיבוק שחשתי. גם למסר שלי וגם לאומץ. אנשים מאוד העריכו שעשיתי את זה למרות שאני בגיל שאני לא יכולה לצפות להתחרות עם יפהפיות גמישות וזריזות בנות 20. אפילו להיות באותה פלטפורמה לא היה קל.  התגובות של הציבור על האומץ והעשייה היו חמות כל כך. כמו שמן. גם מצד הנשים וגם מצד הגברים.

 

המקום הזה של כוכבות - זה משעשע אותי.

לא ראיתי את עצמי כוכבת  אף פעם וגם לא עכשיו. זה בגלל שאני באה ממקום אחר וזמן אחר. להיות סלב או מפורסם בשביל להיות מפורסם לא היה קיים. העבודה שלי היתה בשבילי עבודה שבאופן מקרי עושה את פניי מוכרות. לא כוכב, לא סלב, לא ידוען - זה לא מתחבר אליי. התופעה הזו נוראית בעיניי. אנשים רוצים להיות מפורסמים בשביל עצם הפרסום ואין מאחורי זה תוכן אמיתי. לפני 30 -40 שנה מי שהיה מפורסם היו מאחוריו קבלות של עשייה בעלת משמעות  ולא בגלל שהצליח לדחוק את עצמו אל טורי הרכילות. הרדידות היא דבר נורא בחיים שלנו היום.

 

הייתי תמיד סוג של סמל. זה נכון. אבל תמיד הייתי מאוד נבוכה מזה.

לא ידעתי להתמודד עם העניין שאני מוכרת. העובדה שמכירים, שניגשים אליי, שמשוחחים איתי, אפילו אם זה מחמאות, לא ידעתי להתמודד עם זה .זה לא בא לי טבעי. לא יצאתי החוצה ואמרתי "איזה יופי נקבל טפיחה לאגו". זה נכון, ואני אומרת בצורה כנה ואמיתית, שביום שאף אחד לא ייגש אליי, לא יהיה לי קל להתמודד, כי זה נעים לקבל מילים חמות. מצד שני, אני תמיד אומרת לעצמי שיש פה הגזמה ולא באמת מגיע לי. אני לא הרגשתי שעשיתי משהו שראוי לקבל עליו מחמאות . הרגשתי שאני משתדלת לעשות את הכל הכי טוב שאפשר. אני מעולם לא, ואני ממליצה לכולם, לא לאבד את הראש. זה בא כמו שזה הולך. אנשים צעירים חושבים שהם נהיים כוכבים, אבל אם אין עבודה אמיתית מאחורי זה והתייחסות אמיתית לחיים, אלא מתבלבלים, זה לא מתכון לבריאות נפשית.

 

 התגובה הכי מצחיקה שקיבלתי היא שילוב של מצחיק ולא מצחיק.

 במהלך השנים האחרונות אנשים צעירים לא צופים בערוץ הראשון, בעיקר לא בני נוער. הם לא מבינים שהכירו אותי עוד הרבה לפני "רוקדים". אבל המצב שבו רואים אותך בני נוער בני 12 ו 15  ואפילו ילדים בני 10 ואומרים "הנה זאת מ"רוקדים", הוא מצחיק. את נעצרת לשנייה ואומרת: 40 שנים אני על המסך, עשיתי דבר או שניים ובסופו של דבר אחרי שלושה חודשים, אני מוכרת בגלל תוכנית כמו "רוקדים" וכל היתר לא קיים?! זה משעשע  אבל זה גם עצוב.

התגרשתי פעמיים והיום אני בזוגיות שלישית.

יש לי הרבה ניסיון. אני חושבת, במבט של הסתכלות מלמעלה, שמאוד ממהרים בימינו לפרק זוגיות. לפני הרבה שנים לא עשו את זה כל כך מהר. הסיבה שזה קורה היום היא דווקא בגלל המקום שהנשים הגיעו אליו שהן מפרנסות את עצמן והן לא תלויות. אין לי נתונים סטטיסטיים, לא עשיתי מחקר, אבל לדעתי צריך לפרק זוגיות רק ברגע שהזוגיות נטולת אושר לחלוטין. אושר היא מילה גדולה מידי, כמובן. אין אושר, יש רגעים של אושר. כשמערכת זוגית גורמת לך להיות רוב הזמן אומללה, את לא צריכה להיות שם. אם יש לך רק רגעים של אומללות בזוגיות, אל תהיי שם.

מה שחשוב שיהיה בגבר זה הרבה הומור, הקשבה, יכולת הכלה, חברות וקודם כל שוויוניות.

 

גם במשברים בורכתי.

היתה לי תינוקת שחלתה במחלה גנטית ונפטרה בגיל שנה וחצי. זה היה המשבר הגדול בחיי. היום המחלה הזו כבר לא קיימת כי יודעים לזהות את המחלה עוד בהריון. אין דרך אחת להתמודד עם משבר כזה, פשוט ממשיכים. בשום תחום בחיים אין נוסחאות קסם. כוחות הנפש שלי באים מיכולת ההתמדה שלי.

ההתמדה הזו עזרה לי בהרבה מקומות כאלה בחיים. במקום להתכנס בעצמי אני קמה בבוקר והולכת לעבודה. במצבים האלה חשוב להמשיך לעבוד. עשייה מוציאה אותך מעצמך וזה לא טוב בזמן משבר להתכנס בעצמך, כי זה מעצים. אתה מגלה שדווקא כשיוצאים החוצה מגלים שהעולם ממשיך להתנהל והשמש זורחת ויכול להיות יותר טוב. אני מאוד פסימית בעצמי, אני עסוקה כל הזמן בשכנוע פנימי.

אני יכולה להבין מה מרגישה מיקי חיימוביץ. אני יכולה להבין את תחושת המיצוי.

הנחיצות להיות מחובר 24 שעות ביממה להתרחשויות, ועוד במדינה כל כך אינטנסיבית כמו שלנו, זה מתיש. הדבר הכי נהדר בחופשה בשבילי זו ההתנתקות: בלי לקרוא עיתון, בלי סלולרי. בלי להתעדכן. את חוזרת מחופשה ושוב יש את הצורך האובססיבי להתעדכן כדי שחלילה לא תפספסי מה נאמר ומה היה הפאנץ' האחרון. זו מדינה לא פשוטה מבחינה חדשותית וזה מתיש ושוחק.  

היום אני מרגישה הרבה יותר נכונות ורצון להתנתק. אני נהנית מלעסוק בכלכלה, וגם שם צריך להיות מעודכן, אבל אני רואה את עצמי מתנתקת ועושה דברים אחרים לגמרי, מבלי להיות מחוברת 24 שעות לחדשות. עוד לא גיבשתי לעצמי כיוון, אבל מתוך החיבור המתמיד לחדשות אני יכולה להבין את הצורך להתנתק.

הצעות אחרות? חזרה לתודעה אולי יכולה להניב דברים כאלה.

 

אני דעתנית. אבל בדור שאני גדלתי בו, כשנכנסנו לתקשורת כקרייניות, לא היו מובילי דעת קהל.

אנשים שוכחים את הפרספקטיבה. כשאני הייתי צעירה המילה דעתנית לא היה קיימת. בעידן הפוסט פמיניסטי היא קיימת ואני גדלתי בדור טרום פמיניסטי. דור ועידן אחר שבו לא היינו משמיעות את קולנו  כי זה לא היה מקובל. נורא קשה לתאר איך זה היה לפני 40 שנה.  היום הניו גו'רנליזם והבעת הדיעה של כל עיתונאי מאד מקובלים. אז זה לא היה מקובל, בוודאי לא אצל נשים. 

אני נטולת " סודות יופי".

אני לא אוכלת מלפפונים כל בוקר. אני ממש מרגישה לא נוח עם העניין הזה, אני מרגישה סוג של מבוכה. אני לא מרגישה את עצמי יפהפייה או כזו שצריכה להיות מודל לחיקוי בצורה שלי. יש  בזה חלק אחד שהוא חלק גנטי- לאמא שלי, שעברה את גיל 90, יש עור פנים יפה וזה מזל. חלק שני קשור גם בלעבוד ולעשות ספורט.

לחיות נכון? אני לא המודל לזה. שנים לא הקפדתי על כלום לגמרי. עד לפני שנתיים אכלתי בעיקר ג'אנק. חומוס ותפוחי אדמה , עוגות וגלידה. היה לי מזל גנטי שלא השמנתי. לפני שנתיים  זה כן בא לידי ביטוי. ראיתי את הסיפרה על המשקל והייתי מזועזעת. הייתי צריכה להחליט אם אני נכנעת לזה ואומרת לעצמי "את תיכף בת 60 ואת יכולה להראות ככה", או לעשות עוד קרב.  נלחמתי ומאז רזיתי. אבל אין לי סודות, אני אוכלת מאז יותר נכון. פחות פחמימות יותר חלבונים. זהו.

 

עם מי הייתי יושבת לקפה?

יש הרבה נשים שבשבילי הן מודל, שעשו מהפכה. שלי יחימוביץ , למשל, שאני מעריצה ומעריכה את האג'נדה החברתית כלכלית שלה. יש עוד נשים שאני מעריכה, שעשו מהפכה בתחום הפמיניסטי לצד שלי,  כרמלה מנשה, למשל. אני לא עשיתי מהפכות . אני כאן לאורך זמן. עשייה לאורך שנים. אבל לא עשיתי מהפכה בשום תחום. הן כן.

יואל אלגרבלי שואל  בפייסבוק של Onlife  אם דליה מזור שלמה עם ההחלטה  ללכת ל"רוקדים עם כוכבים".

את התשובה תוכלו למצוא בגוף הראיון.