פתאום מצאתי את עצמי בתפקיד משרד ההסברה הישראלי

כשהסרט "אודם" הוצג בברלין היה לי קשה עם זה שדווקא סרט ישראלי שם באור קשה את החברה הישראלית ואת הצבא הישראלי. הביקורת על הסרט שהשוותה בין הכיבוש לשואה זה שטויות במיץ עגבניות. זו היתה סתם טעות מטופשת.

בגלל שהסרט מציג באור ביקורתי את ישראל העיתונאים עשו מזה חגיגה אבל למעשה זה לתפוס רק קצה אחד של הסרט ולהתעלם מכל השאר. היה לי חשוב להגיד לעיתונאים, ובכלל, שאני לא מכירה הרבה מדינות שמסוגלות לבקר את עצמן באמצעות אמנות כמו ישראל.

 

אין הרבה תפקידים נשיים מרכזיים עם דמות מאוד מאתגרת ומגוונת.

גם במחשבה שניה ושלישית הייתי נכנסת לזה שוב. קודם כל  בגלל שזה תפקיד ראשי בסרט, ומעבר לזה איתגרתי את עצמי במשחק בשפה זרה. זו לא שפת אם שלי. הדמות מורכבת ומלאה ולא בכל יום מגיע אליי תסריט כזה לידיים.

 

בגיל שלי, 36, הציפיות מהקריירה קצת השתנו.

יש חלומות, וטוב שיש, כי היתה תקופה שלא היו לי. אבל יש הרבה דברים שאני אוהבת לעשות ולא נמצאים תחת אור הזרקורים.

אני מתנדבת בכמה עמותות: ב"לתת"- שם אני עובדת ספציפית עם ניצול שואה באופן קבוע. בתנועת "אחותי", לקידום מעמד האישה ע"י אמנות, ומצד שני קידום מעמדה של האישה המזרחית. פחות מעניין אותי אם היא מזרחית או מחבר העמים או בדואית. יותר מעניינת אותי האפשרות לתת לאותן אמניות שלא יכולות להרוויח את לחמן עזרה. לקדם אותן בזכות האמנות שלהן. ועמותה נוספת "צ'יינס"- שמתעסקת במגזר השלישי, מתינוקות ועד בוגרים, אוטיסטים, בעלי פיגור או מוגבלות נפשית, ועוזרת להם בכך שנותנת להם תעסוקה. שם ניסיתי יותר לעזור בידע שלי בשיווק ובפרסום.

בתקופה שיצאתי לעבוד בשיווק ופרסום הייתי במקום של "אני חד הורית לשני ילדים קטנים ואני רוצה להביא משכורת של שכירה הביתה. יציבות".

עזבתי את המשחק לכמה שנים. היו לזה שתי סיבות: אחת, מעולם לא למדתי ואין לי תואר אקדמאי ובגיל 30 זה היה חסר לי, כי הגבלתי את עצמי למשחק. לא עשיתי שום דבר אחר, הייתי כמו סוס עם כיסוי עיניים, וידעתי שיש עוד דברים שאני טובה בהם, לא רק משחק.

 

היתה לי תחושה שאני מטומטמת בכל מה שקשור לחשבון והייתי צריכה להוכיח לעצמי.

הלכתי אפילו ללמוד את תחום שוק ההון. רציתי לעשות את זה כי אף פעם לא הייתי ריאלית. בתור שחקנית אני מקבלת כסף על קמפיין וסרט אבל אחר כך לא עובדת שלושה חודשים ובסוף השנה מסתבר שפר חודש בקושי הרווחתי משכורת מינימום. מהמקום הזה של הרצון ליציבות ולקבל כסף ולהעניק לילדים שלי אמרתי שאני רוצה להיות שכירה. בשיווק השתמשתי בכל מה שהיה לי כשחקנית, גם בקשרים, גם ביכולת למכור.

 

המחשבה של לקום כל בוקר ולעבוד מתשע עד חמש היא סיוט בשבילי. 

חזרתי למשחק כי כבר מגיל 15 כשהתחלתי לעבוד בתור דוגמנית ושחקנית, ינקתי את החיים העצמאיים. התאים לי לעבוד שלושה חודשים ואז ללכת לים. זו צורת החיים שגדלתי עליה. 

אני אוהבת לשחק. בכלל לא קל להתמודד עם המחירים של המקצוע הזה ויש גבול של כמה אפשר לשלם.

 

הרבה פעמים אני שואלת  את עצמי למה אני לא עובדת למרות שאני צריכה עבודה.

התשובה היא הרגע של קסם הזה שיש בקולנוע. האור האדום, של המצלמה נדלק ואני נדלקת. ניסיתי תיאטרון. שם אין לי את הקסם הזה. אני חיה ונושמת בקולנוע. יש לזה מחיר ואני בודקת את הגבול של עד כמה אני מוכנה לשלם כי אני מגדלת שני ילדים לבד. נכון לעכשיו הסתדרתי  אבל אני בודקת כל הזמן.

החשיפה  האישית היא גם מחיר, אבל היא מבחירה. ברגע שאני בוחרת לצאת עם איש כמו אלי פפושדו, אני מתוקשרת מייד.

ההחלטה לצאת עם אדם שבוגר ממני בלמעלה מארבעה עשורים והוא מפורסם זה בחירה שלי. הרגשתי נפלא. זו היתה אחת התקופות היותר נפלאות שיצא לי לחוות, וכשטוב לך, אז טוב לך. היתה ויש בינינו חברות טובה עד היום.

אם אני הולכת עם הילדים בים ותופס אותי פפראצי זה לא תמיד נעים אבל זו בחירה שעשיתי כשחקנית וכאדם, ואם לא הייתי מעניינת לא היו מצלמים אותי. אני מכירה את  השטיקים  של הצלמים וכשאתה לא רוצה שיראו אותך לא רואים אותך. אני לפעמים גם נהנית מזה, כשבא לי תשומת לב. הרי כל מי שנמצא בפייסבוק רוצה תשומת לב.

 

אני נמצאת כרגע במערכת יחסים. הוא לא מבוגר ממני.

תמיד היתה לי נטייה לצאת עם גברים יותר מבוגרים אבל זה לא המקרה. הוא איש תקשורת אבל הוא לא בפרונט. הוא מייעץ למישהו שנמצא בפרונט בתחום הפוליטיקה. אנחנו עדיין לא חיים ביחד.

בסופו של דבר אני רוצה משפחה שניה. יש לי משפחה ואני מאוד מסופקת, אין לי צורך להינשא, אבל  מערכת יחסים זוגית ארוכה, זה מקום שאני רוצה להיות בו. אני צריכה את האיש שירצה את אותם דברים כמוני וגם הילדים שלי זקוקים לזה. 

 

צילומי עירום? שוב? לא יודעת.

לקח לי כמה שנים להבין שלא משנה כמה אנחנו נשים חזקות -  עדיין בחברה שלנו, אישה היא דמות מפתה מינית. גם אני בתוך זה.

יש את הדוגמה של נהגת המירוצים שיום אחרי שניצחה בתחרות הצטלמה לשער של פלייבוי. זה עניין של חינוך. זה משהו חברתי וזה טמון לנו בתוך הראש. ישנן נשים חזקות וחכמות ואנחנו רואות אותן על שערים. אני נגד זה. אבל זה כמובן תלוי. בסרט שאמור לצאת בקיץ יש סצינה שאני בעירום. זו לא סצינה מינית. מבחינתי עירום בסרט כן אבל עירום כעירום לא.

 

תמונת  העירום שלי עם הנחש היתה הישג אישי. משהו שאני רציתי לשבור.

התגרשתי  אז ואמרתי לעצמי שאני חייבת לנצח את כל הפחדים שלי. נחשים היה הפחד הכי גדול שלי. אמרתי לרון קדמי הצלם "בוא נעשה כל עשור תמונת עירום". מה שיפה בתהליך שעברתי זה שאני לא רואה היום שום צורך לעשות את זה.

אין לי בעיה עם עירום. השאלה היא מה המטרה. כדי לפתות גברים? ככלי פיתוי? או שיש  בו איזה מסר אחר?

לכל אמא קשה. אמהות זה קשה ומורכב. אבל כשכל הדבר המורכב והקשה והמאתגר הזה נופל על הורה אחד זה יותר קשה.

אין לך פיזית מי שיחלוק איתך את הסידורים והארגונים, החוגים. ואין לך גם נפשית מי שיחלוק. נפשית יש חברים והורים אבל זה לא מי שהולך לישון איתך בלילה. יש לי בן זוג שהוא כן שותף לחיים של הילדים, אפילו שהם לא שלו, וזה הרבה יותר קל, אם מערכת היחסים טובה ובריאה כמובן.

 

הגבתי לדברים שאמרה  ח"כ יוליה שמאלוב ברקוביץ לגבי חד הוריות, במאמר שכתבתי לאינטרנט.  

מה שקומם אותי זה שהנה היא מצאה נושא שהוא שונה מהקולות שנשמעים על קידום האישה ושוויון,  והיא החליטה לאמץ אותו כי הוא נותן לה ערך מוסף. אבל המקום הנשי הוא בדיוק המקום שבגללו היא בכנסת. היה לי מאוד קשה עם הזיוף. מחליא אותי שאנשים מזייפים ומשקרים. האמירות שלה שהחד הוריות הופכות להיות נטל על החברה, או שלהיות חד הורית זה בון טון - זה קומם אותי.

אני חושבת נשים צריכות להיות נשיות, זה שיא הפמיניזם בעיני. אבל צריך לשים לב - אם אני מרוויחה פחות כסף זו בעיה. כשהבוס שלי חשש מזה שאני אצא פעמיים בשבוע בארבע לילדים הסברתי לו שדווקא בגלל שאני אמא וצריכה לצאת בארבע אני לא קמה מהכסא משמונה בבוקר. נכון, אנחנו צריכות לעשות סלטות באויר אבל בגלל זה אני צריכה לקבל פחות כסף!? לא.

 

"תעזור לי היום עם הילד" הוא משפט מאוד בעייתי ולא שוויוני ואנחנו אפילו לא שמות לב למה שאנחנו אומרות. 

זה  משפט שיוצא מנקודת הנחה שהילד רק שלי. אבל אני מגדלת היום לבד את הילדים שלי.  אף אחד לא עוזר לי, אף אחד לא עושה לי בייביסיטר. 

 

פעם היה ברור לי שאני אהיה מיליונרית. זה היה בגיל מאוד צעיר. אחר כך כשזה נגמר נשארתי מתוסכלת בגלל הפער. 

תמיד הייתי בקצוות בעניין כסף: או שהיה לי המון או שלא היה לי בכלל. הפערים והקיצונית לא נעימים. מתרגלים לרמת חיים גבוהה ואז שכשאין לוקח זמן להתרגל גם לזה.

היום התחושה שלי היא שאני רוצה כסף ברמת הפרנסה. לא רק לאוכל. שאני אוכל לקנות כל מה שצריך ברמת הבית, שאני אוכל ללכת עם הילדים למסעדה ולנסוע פעם פעמיים בשנה לחו"ל. חשוב לי היום לשמור על הבריאות הנפשית שלי. אני לא צריכה להיות מיליונרית. הכסף מאוד חשוב רק ברמה של לפרנס את עצמי ואת ילדיי בכבוד. מעבר לזה זה פחות חשוב. 

 

עם מי הייתי יושבת לקפה?

היחידה שמעניינת אותי היא מאמא תרזה. דווקא בגלל הפשטות. הצורך האמיתי לעשות שינוי ולהשאיר חותם ולא ממקום של אגו.  

אייל גורן שואל בעמוד הפייסבוק של Onlife: "האם נראה אותך בסדרות או תכניות ריאליטי בקרוב?"

לכל ההצעות שהציעו לי עד כה סירבתי בתוקף. אני מקווה שיהיה לי חוזק נפשי וכלכלי להמשיך לסרב כי שחקן חייב להיות רחוק מזה. כשאני עושה תפקיד, אני עושה בכל פעם דמות אחרת. זה מבלבל את האנשים להזדהות עם תפקידים אחרים כשהם חושבים שהם מכירים אותך. חשוב לשחקן לשמור על מסתורין וזו טעות איומה לשחקן לעשות ריאליטי.

ב"מחוברים", עם כל זה שהתנגדתי וסלדתי, אני החזקתי את המצלמה כי בתוכי יש את האהבה הגדולה למצלמה והרצון להיות איתה. זה התנגש עם זה  שלא רציתי לקחת חלק בדבר חשוף. בסוף היתה פשרה. החלקים שלא רציתי שיעלו לשידור לא עלו ומה שהסכמתי עלה. זה יצא פייר לכל הצדדים. היו הרבה יותר חומרים שלא הסכמתי שיעברו.