ברגעים הקשים, ותמיד יש כאלה, בכל מקצוע,  כשאתה אומר: "למה לעזאזל בחרתי את המקצוע הזה", צריך לפנות מקום לבאסה ולא ישר לטאטא. 

להבין שלמקצוע שבחרת יש קצת חסרונות, אבל להזכיר לעצמך למה בחרת בו.

 

אם את רוצה להגשים חלום, אל תתייחסי אליו כאל חלום. 

לי היה ברור שאני הולכת ליצור מוסיקה, בלי העניין של אולי לא, אולי אני אוותר, אולי זה לא מקצוע טוב לחיים, יש או אין פנסיה.

כדי להצליח צריך להיות ממוקד מטרה ולהאמין בעצמך ברמה כזו שאין עליה עוררין. אתה לא מוכרח להיות הכי מוכשר בעולם, אבל אתה חייב להיות עקשן. 

 

נסיבות קטנות יכולות להביא לדברים גדולים. כך הגעתי להתנדבות ב"רוח נשית".

ברוב חטאיי, אני סטודנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. דנה הזמרת התגייסה לשיר, אבל דנה האדם, שהיא לא רק זמרת, התלוננה בפני חברתה שהיא נורא נהנית מהלימודים אבל הכל בתיאוריה. שאלתי: "איך אני אדע איזו מטפלת אני רוצה להיות?", והיא אמרה: "אם לא תתחילי להתנדב, לא תדעי".

בעודי מתלוננת באוזניה היא מספרת שלפני כמה ימים התקשרה אליה מכי נאמן, מייסדת ומנכ"לית עמותת "רוח נשית", וסיפרה שהיא מחפשת  מוזיקאית שתוכל לתת מענה למוזיקאיות בעמותה. "רוח נשית"  היא גוף שמלמד נשים שנפגעו מאלימות, איך להגיע לעצמאות כלכלית. עם מוזיקאיות לא ידעו שם מה לעשות. נפגשתי עם מכי, ואחרי כמה פגישות נולדה סדנא שמשלבת כיתת אמן וכתיבה יוצרת, עם דגש על העצמה כלכלית.

 

המוח שלנו שיפוטי ודעתני, אנחנו עוסקים בהשוואות, אבל כשעושים משהו למען מישהו, השיפוטיות צריכה להישאר בחוץ.

כל מה שצריך הוא לחלוק רגע אחד קסום. רחמים זה דבר שמאוד צריך להיזהר ממנו. צריך לבוא ממקום שווה, לנסות לשמח, לחבק, ביחד. אצלי זה טבוע באופי. אני כזאת, ומה שנורא הקפדתי במהלך הסדנא זה לא למכור אשליה. 

 

הכתיבה היא כלי תרפויטי שמאפשר העלאת תכנים מהלא מודע. אחר כך אפשר להפוך את זה לשיר.

אחת התובנות המרכזיות שלי היא שזה מה שאני עושה עשרים שנה. אני מטפלת בעצמי דרך הבמה, דרך הכתיבה. זו הדרך הכי טובה בשבילי לעשות ריסטארט לעצמי. אחרי שאני

כותבת שיר אני שוב מרגישה בעלת ערך בעיני עצמי. כשאני יורדת מבמה אני מרגישה שאני אחרי סשן אצל הפסיכולוג הכי טוב בעולם.

זה משהו מדיטטיבי שעוזר למוח הדעתני והשיפוטי לשתוק שם ורק להיות.

האחד עושה יוגה, האחד מבשל, אחר עושה טנטרות, ואחד עושה מוזיקה.

כל אחד עם הטריק שלו להתנקות. 

 

הבמה מאוד חזקה אצלי ואני כותבת כדי שיהיה לי מה לשיר על הבמה, מעבר לצורך להוציא.

בתקופות שהפצע שלי היה יותר פעור, הכתיבה היתה כלי של ריפוי בשבילי. בכלל, מוסיקה היא כוח מרפא מאוד בעיני גם אם אתה לא יוצר אותה בעצמך.

 

"נפלת חזק?" לכבוד הוא לי להיות מושא לשירים.

זה מרגש, אבל אני לא יושבת כל היום ואומרת לעצמי: "כותבים עלי שירים, איזו מדהימה אני". מדי פעם יש קריצה עצמית אבל אני לא הולכת לישון עם מה שכתבו עלי או לא כתבו עלי. אדם הולך לישון עם עצמו ועם השאלה האם זה מה שהוא רוצה להיות. כל השאר זה הבל הבלים.

לא מזמן שיתפנו פעולה חמי רודנר, ירמי קפלן ואני.  ניגנתי על הבמה את השיר בגיטרה אקוסטית, זה היה קטע. קצת חבל שזה נפתח במלים "אישה שאומרים לך אל תיקח ממנה דבר".

כל הזמן אני מגלה דברים חדשים על עצמי, גם כאדם וגם מתוך הנגיעה שלי באנשים.

למדתי המון על איפה חשוב לי לשים גבולות וכמה מהר אני מאבדת את הגבולות שתכננתי. בתוך החלום שלי להיות מטפלת יום אחד ולעבוד עם אנשים, אני יודעת שזה דבר שמאוד צריך להיזהר ממנו, כי אתה לא רוצה להפוך לקביים של המטופל שלך. אתה רוצה לעזור לו ללכת לבד. במפגש עם הנשים ב"רוח נשית" התאפקתי לא להגשים להן את החלומות. אני לומדת איך לתת מכל הלב ולהיות טוטאלית בלי להבטיח הבטחות שאני לא יכול לקיים.

 

הזמן מלמד שלכל אחד יש את השריטות והבאסות, התיסכולים הקטנים והגדולים.

כשהייתי צעירה הייתי יותר קשה, נעלבתי יותר בקלות, הייתי מתרגזת ביתר קלות. היום אני לא רוצה למכור בנאדם מושלם ואני פחות עושה עניין מההרבה תפל שיש. למה לבזבז זמן ואנרגיות?

 

המשפחה שלי זה הדבר שאני הכי גאה בו. זה הכי בנאלי, אבל לא אכפת לי.

יש רגעים מדליקים בחיים שאני אומרת: "שיחקתי אותה", אבל החיים זו עסקת חבילה, ככה אמא שלי לימדה אותי מגיל קטן. אין טוב בלי רע, ועל כל בחירה שלנו בחיים יש מחיר. חצי כוס מלאה וריקה זו אותה כוס בדיוק.

 

אחד השיעורים הגדולים שלי כאמא, זה לדעת לוותר.

מבחורה שהיתה הכי טוטאלית בדבר שלה, כל הדבר הזה נלקח באחת. לא היה לי פשוט להבין איך עושים את המיקס הנכון בין העובדה שאני אמא לעובדה שאני זמרת על במה ובת זוג. לקח לי המון זמן למצוא את האיזון הנכון בין הדברים. היתה לי פגיעה בטוטאליות, ולא משנה איפה הייתי, הרגשתי קרועה ושהכל גובה ממני מחירים. היתה תקופה ארוכה של ניסיון להחזיק את כל החתיכות ביחד. אחרי הלידה השנייה זה הפך קל יותר.

 

התקופות שבהן הייתי הכי מלאה ושלמה עם עצמי, היו ההריונות.

התשובה היא נורא פיזית: את מלאה במשהו. יש לך בנאדם בתוך הגוף, את לא לבד אף פעם. את יכולה לקחת מטוס לאוסטרליה ועדיין לא תהיי לבד. זה פלא. זו חוויה מדהימה. ושוב ? תמיד יש שני צדדים לכל דבר. ברגע שאת מלאה ואין לך חסך, געגוע או חוסר, אין מה שיניע אותך. את מכורבלת על הספה והכל מושלם, לכן זה נחמד שאנחנו לא בהיריון תמידי.

 

יומולדת 40 עושה משהו. אפשר להיות גם זונה וגם נזירה, גם זמרת רוק וגם אמא. כל הקיצוניות שלך יכולות לרקוד יחד בחגיגה, בלי ייסורים והלקאה עצמית.

אני כל הזמן מצטטת את יונג, שאמר שאפשר לבוא לטיפול

רק בגיל 40, כי אדם בן 40 מתחיל להגיע למצב שהוא יכול להרשות לכל הצדדים, הזוויות

והפרצופים  שלו לחיות ביחד בחגיגה, בלי להתייסר,  בלי לשלם מחירים או להיות אשם. 

בלונדיניות נהנות יותר?

אני לא יודעת להגיד. רוב חיי הבוגרים אני בלונדינית אבל שיחקת די הרבה עם הגוונים של הבלונד. בין גיל עשרים לשלושים זה היה פלאטין שאומר משהו וזועק. פחות או יותר בגיל 30, די בסמוך ללידה הראשונה, צבעתי את השיער לחום כהה, וזה החזיק חצי שנה או שנה. חזרתי לבלונד, אבל שונה. השיער שלי הוא שטיני כזה. לא הבלונד לבן פלטינה. כבר עשר שנים אני עם בלונד חורפי רגוע. זה מרגיש לי יותר מתאים למי שאני היום.

 

אם מצליחים לעבור כזוג את משבר "שבע השנים" המפורסם, היומיום מייד מרוויח.

תמיד צריך יותר סבלנות ? לעצמך, לבן הזוג, לילדים, לאנשים שאתה עובד איתם. בזוגיות, אם הצלחתם לעבור את הקטעים הקשים ולהישאר יחד,  המוקשים שפעם היינו יכולים לריב בגללם ולא לדבר אחד עם השני, מסתכמים היום בקללה עסיסית או בהתקפת צחוק. לומדים לא להתעכב. מכירים אחד את השני ואת המקומות הבעייתיים ופחות נופלים למקומות האלה.

 

יש לי מדי פעם גל געגוע לתל אביב, אבל אנחנו המון זמן לא שם.

תל אביב מאוד חיה, היא מאוד ערה וחדה, מכאיבה ומכוערת. היא מתחברת אצלי לתקופות של חיפוש, של התחרעויות, התחלות וסופים. חתיכות מהלב שלי פזורות במלצ'ט, פיירברג, אחד העם ובעלי מלאכה. אני מחוברת אליה,  אבל שלמה עם זה שאני לא חיה בה. כיף לי לחזור הביתה. לעומת זאת, ירושלים היא מי שאני. אני ממנה, אני באה משם וזה חלק ממני.

 

הדבר הכי חשוב והכי רציני שרגשות אשם עושים, זה מיגרנה. אין בהם שום דבר שאפשר להחכים ממנו.

אני מצטערת קרוב לנקודת הטעות. עשיתי טעויות בחיים שלי והצטערתי עליהן, אבל אני משתדלת לא לגרור את זה ולא סוחבת איתי שק של הצטערויות. אני יודעת להגיד סליחה. זה חשוב וזה מייד  מנקה את האשמה בצורה מאוד פשוטה.

 

 

אתר "רוח נשית" : http://www.ruach-nashit.org.il/