יש לי המון רעיונות לכתיבה.

כמו בטבע – יש דברים שנזנחים ויש דברים שפורצים קדימה. כמו הזרע והביצית. יש כל כך הרבה, ודווקא אחד מגיע. למה הוא יוצא לאור ואחרים לא? אלה תהליכים סמויים, פנימיים, לא לגמרי ידועים. יש מסתורין.

 

הרגע של החזרה הגנרלית, כשההצגה מוצגת בפני מאות אנשים שאתה לא מכיר, הוא רגע של מתח בלתי נסבל. זו חשיפה ראשונה לפני קהל, ואין לך מושג למה לצפות.

עליתי ליציע, היה לי בקבוק מים קפואים, ומרוב שרעדו לי הידיים, בשנייה שהתחילה ההצגה הבקבוק נפל לי מהידיים ונפל בקול חבטה למטה. זה אחד הרגעים המזעזעים, כי אם זה היה נופל על מישהו – לא יודעת מה היה קורה לו. כל מה שאני זוכרת מהגנרלית זה את הבקבוק הנופל. לקח לי שעתיים להירגע, ואז פספסתי את כל ההצגה.

 

ההצלחות לא מרככות את הפחד. אתה נהיה עם השנים יותר קפדן ואין את ההתלהבות הזו מעצמך.

עם השנים קורה תהליך הפוך. האגו כבר לא מכון אותי בעבודה, אלא הניסיון למתוח את הגבולות של עצמי. באה ההכרה הזו שאני לא יכולה להיות מה שאני לא. הרצונות מצטמצמים לתוך המהות שלך ואתה מנסה למתוח אותה עד קצה היכולת.

 

חוץ מהמחזה "המורדים" שכתבתי בו את סיפורם של הוריי אבל שיניתי את הדמויות ו"היה או לא היה" המבוסס על סיפורם של אלכסנדר פן וחנה רובינא, כל שאר הדמויות במחזות שלי הן פרי הדמיון.

בנעוריי הדמיונות היו סיוטיים. הדמיון שלי היה כל כך קודר, כבד ומפחיד, שהיו לי רק מחשבות רעות ולא הצלחתי לעשות מזה כלום. בגלל זה התחלתי לכתוב בגיל מאוחר יחסית. לדוגמה, המחזה הראשון שכתבתי, "וינה על הים", עוסק בהכחשה. זה מחזה על קבוצת נופשים בשנת 1938 שכל שנה מתקבצים בכפר נופש באיטליה וביום שהיטלר פולש לאוסטריה, הם לא מסוגלים לקבל את זה. הם חוזרים לאוסטריה במקום להציל את עצמם.

המחזה נבע מזה שאמי נפטרה מסרטן אחרי 15 שנה שהיתה חולה וכל 15 השנה האלה לא ידעתי, למרות שהכתובת היתה על הקיר והיו המון דברים שהייתי צריכה לזהות. במקום לכתוב על התכחשות למחלה, כתבתי על התכחשות למציאות מתוך החוויה המאוד פרטית.

 

אני לא מרגישה צורך לכתוב את חיי אחד לאחד אלא לעשות להם העברה למשהו יותר פיקטיבי, יותר סיפורי.

אני מאוד מאמינה בסיפור. מאוד חשוב לי הסיפור גם כשאני קוראת. הסיפור האישי אף פעם לא מספיק ומפותל בעיני ויש בו המון אזורים אפורים.

בשבילי אומץ לב וחוזק מול סערות החיים הוא ערך נשגב.

ענת גוב היא הבנאדם רב ההשראה ביותר שהכרתי בחיי. אני לא ידעתי להיות כך. הייתי פחדנית והתכופפתי מכל משב רוח אכזרי, ואחרי כל השנים האלה עם ענת אני מרגישה שאני מאוד משתפרת כאדם. יש בענת טוב לב שכמותו לא ראיתי, ביחד עם ממזרות ופיקחות, והיא מצחיקה כל הזמן. היא חייבת להעביר את הכל דרך פריזמה של הומור. אני תלמידה שלה. לפעמים אני תלמידה לא טובה ולפעמים משהו מצליח להידבק.

בגלל שהיא מאוד סבלנית ונורא לא טיפוס של דיקטטור, מאוד נוח לי לעבוד איתה. היא פרטנרית אמיתית – גם בחיים וגם מקצועית. כשהיא כותבת מחזה, היא שומעת ביקורת. היא תנסה קודם להבין למה אני מתכוונת ורק אחרי זה תגיד אם זה נראה לה או לא. היא אף פעם לא הודפת כמו אחרים שמתגוננים. יש לה מספיק כוח פנימי כדי להקשיב.

 

כיום, חברת נשים באופן כללי יותר נעימה לי מחברת גברים. יש לי חברים בנים, אבל היסודות הנשיים שלהם מאוד מפותחים.

חלק מהם אני פיתחתי. אלה שנכשלתי איתם, הם לא חברים שלי, אבל בסך הכל ראיית האחר, היכולת לראות את האחר, לפרגן לאחר ולראות את הדברים מתוכו היא יכולת יותר נשית והיא נורא משמעותית בעיני. נושאים נשיים כמו זוגיות, נשים וילדים, תופסים המון מקום בחיים שלי. בתוך כל העיסוקים, לא רק שהילדים והנכדים שלי במקום הראשון - הם משמעותיים מאוד. אני חיה אותם. 

 

 

אדם שאכפתי לו ממצוקות של אחרים, מעוולות ומדברים רעים שהוא רואה סביבו, מגיב בדרך סמויה, לא תגובה של אחד לאחד כמו מאמר בעיתון. זה הלך רוח שמתממש באיטיות.

לא יכולתי להיות בהפגנה שנערכה בכיכר רבין ואני מרגישה שמעלתי בתפקידי כאזרחית. למרות זאת, זה לא מביא באופן אוטומטי את הרעיון לכתיבה פוליטית על משהו שחורה לי. זה לא עובד כך לצערי. בזמן האחרון אני קמה עם תחושת התכווצות בכל הגוף נוכח המצב בארץ. פעם זה לא היה כל כך בנפשי. עוד לא קרה לי שהיה לי רעיון למחזה וכתבתי אותו באותו רגע. הרעיון ננעץ, עוברות שנים עד שהוא מתפתח ונובט ואני מחליטה אם יש בו ערך בעיני ואם אני מוצאת אותו מספיק דחוף.

 

בנושא אריאל, הרגשתי באופן אינסטינקטיבי ורגשי שאני לא יכולה לשתוק על זה. ברגע שצץ העניין הזה וקיבלתי את המכתב הביתה, הרגשתי שיש פה אפשרות למחות נגד הכיבוש.

לא מדובר על המקרה הפרטי של אריאל, אלא על העובדה שנרדמנו על זרי דפנה עקומים. בשבילי זו היתה התפכחות מחודשת. בגלל שאני אישה מבוגרת אני כבר לא פוחדת מה יגידו. זו פריבילגיה פנטסטית של הגיל. הרגשתי שאני יכולה לעשות את המאבק הזה יותר מאנשים צעירים שמפחדים על פרנסתם. החלטנו, ענת ואני, שאי אפשר לשתוק ואנחנו צריכות לעשות את העבודה הזאת.

הסבתות היום הן לא הסבתות של פעם. סבתות היום הן נשים הרבה יותר משוחררות, מודרניות יותר.

אני מאוד סבתא מהדור הישן במובן של הדאגה. לא הצלחתי עוד להיות משוחררת מהדאגה.

הספר "סבתא, עוד פעם" נובע מהיכרות מאוד צמודה. הבטחתי שאכתוב לכל אחד מנכדיי ספר. מתנה, שייצא משהו מסבתא הסופרת. כתבתי לאורי כשהוא היה נכד יחידי, ואז הצטרף יותם, ומייד היה ברור שאני צריכה לכתוב גם לו. עכשיו יש גם נכד שלישי. ישבתי כמה שבועות ויגעתי את מוחי במציאת רעיון. אמרתי: אני אכתוב על הנושא שקרוב לי. סיפור הרפתקאות של יותם בתיאטרון. נראה.

 

פריבילגיות נוספות של הגיל? הפחד הולך ומצטמק.

ממה תפחד? כבר חיית. כמו שא"ב יהושע כותב בספרו "חסד ספרדי": "התחלתי להתיידד עם המוות". פעם "מוות" היה מילה שאי אפשר להגות אותה. חיל ורעדה. אלה היו הסיוטים שלי. מגיל 6 הפחד מהמוות גבר אצלי על כל פחד אחר. לא הבנתי איך זה יכול להיות וחשבתי כמו כל הילדים שאלי זה לא יכול להגיע. אבל אז בגיל 7 אתה מבין שזה יגיע גם יגיע. האימה משתקת ואחר כך מפעילה.

 

ברגע שאתה מוכתר לדבר אחד, יבואו אנשים שיתעקשו לעשות הכתרה הפוכה. אני מעדיפה בלי הכתרות.

בעבר הכתירו אותי כגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי ולא אהבתי את זה.

הדימוי שלי להכתרות גדולות הוא אלפי לשונות הננעצות בתחת של מישהו ומרימות אותו למעלה, ובבת אחת משחררות אותו. החנופה הופכת לשנאה. אלה תהליכים פסיכולוגיים מקובלים, כך זה בכל העולם. זה לא אופייני רק לארץ.

מה שכן אופייני לנו הוא שהכל יותר קטן כאן אנשים מכירים אותך מבתי הקפה, ויש הרגשה שמותר לעשות הכל. אין דיסטאנס. מותר להתערב לך בחיים, אבל צריך לחיות עם זה.

 

אני עושה שנים יוגה בשיטת איינגר 4-5 פעמים בשבוע, שעתיים כל שיעור.

 אני מרגישה שזה חייב ללמד אותי משהו. כשאני עומדת על הראש הרבה זמן אני מנסה להגיע לאיזון של ההיפוך הזה. הכל מתערבל בכל הגוף ויוצר הרמוניה גופנית, אבל לצערי ברוב המקרים זה בתיאוריה, כי כשמשהו מציק מאוד, גם עמידת ראש לא עוזרת. אני שואפת הגיע למצב הבודהיסטי הזה של שלווה יחסית. לעתים אני מרגישה שאני מגיעה לשם קצת וזה נותן לי תקווה לעתיד.

 

איך אני מספיקה הכל? אנחנו, הייקיות, מאוד יעילות.

אני מתקתקת דברים מאוד מהר. אני מנסה לעשות סידורים ואת כל הז'אנר הזה של החיים האמיתיים, בצורה מאוד יעילה כדי לפנות לי את זמן הבהייה, שהוא בעצם שעות העבודה. כשמגיעה שעה שבע בערב אני מנתקת את עצמי ואת הטלפונים, ואלה השעות למחשבה ולרקום דברים שאני רוצה לעשות.

 

עם מי הייתי יושבת לקפה?

בגילי ישבתי לקפה עם כולם, ועם אלה שאני לא מכירה, כמו אביגדור ליברמן, לא בא לי לשבת.

 

אין מנוחה.

מנוחה נכונה ? בקבר. לכן יש למה לצפות ולמה לחכות. זה מקסים.