ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 5.

אבא קיבל את האחים שלי ואמא שלי לקחה אותי אליה. יום אחד היא הביאה אותי לסבתא, נפרדה ועזבה. היה לה קשה לטפל בי מכל הבחינות ובדיעבד הבנתי.

 

היא באה לבקר מדי פעם וגם אבא שמאד מאד אהבתי. לא היה לי רע אצל סבתא ולכן אף פעם לא כעסתי עליה אבל משם התפתח געגוע שהפך להיות חלק ממני. בכלל, הגעגוע הפך להיות תכונה שמייצגת אותי. התגעגעתי לבית, להורים, למשפחה, לריח, למיטה.

 

 

אני חושבת שגברים באמת אהבו אותי, רק בגיל הלא נכון.

אחרי ששכן עשה בי מעשים מגונים ביקשתי מאמא שלי, שרוב הזמן עבדה, לצאת לפנימייהמהפנימייה הראשונה העיפו אותי ובשנייה שוב נוצלתי מינית, הפעם  על ידי אחד המדריכים. בדיעבד זה לא נתפס בעיניי כמשהו בעייתי. בכלל, אני מרגישה שיש עלי השגחה פרטית ששומרת עלי לא להיות יותר ממה שצריך בכל מקום.

 

 

הפדופילים מחפשים תמיכה

 

 

בשלב מאד מוקדם בחיי וכחלק ממלחמת ההישרדות שלי בחרתי להיות ילדה מאד טובה, צייתנית ומרצה.

הייתי מלאה פחדים כשהפחד הגדול ביותר הוא להישאר לבד בעולם. פחדתי לנסוע באוטובוסים, פחדתי שיאנסו אותי כשהלכתי לבד. פחדתי מהצל של עצמי.

 

אני זוכרת שבגיל חמש וחצי קלטתי שאני אדם חלש ואני חייבת ליצור בעצמי כוחות אחרים שיחפו על זה. הבנתי שאם אני אהיה טובה למישהו הוא יהיה טוב אליי. גם היום אני אדם חלש, במובנים מסוימים. אם תעמידי אותי מול אנשים, אפילו קולגות, ותדרשי ממני להילחם על מקומי ולהתעמת איתם במושגים של שליטה וכוח, לא אוכל לעשות זאת. כשמישהו פוגע בי אני לא עונה לו.

 

חלק חשוב במנגנון ההישרדות שלי הוא לצחוק על הקשיים.

בכל מיני תוכניות שעשיתי, מילקשייק למשל, תמיד צחקתי על עצמי. לא על האורחים אלא על עצמי ואני לא שמה זין על מה שיגידו עליי.

נולדתי וגדלתי להיות אמן וזה תסריט חיי. אדם שואף וחולם לעשות ולהיות כל מיני דברים אך למעשה נולד לתסריט מסוים. אני מסתכלת על החיים שלי ורואה איך הצלחתי למנף אותם למרות הכל.  

רציתי להיות רופאה אבל לא היה לי סיכוי להתקבל אז התחלתי ללמוד משחק בעקבות המלצתו של חנן גולדבלט שראה אותי מקריינת בקניון והתלהב.

כמעט למדתי פסיכודרמה  אבל למזלי הבנתי שזה לא בשבילי. מאד קל להתעלל בי, אני משתפת פעולה עם הצד השני, מתמסרת אליו ומהווה מטרה מצוינת.

 

הרבה שנים של לימודי קבלה עזרו לי לשחרר את דפוס ההתנהגות הזה. את לא מתעסקת יותר בהנצחת הקורבנות. את מבינה שאין סיבה שפדופיל עלוב ישלוט בחיים שלך אלא את.

 

המשחק הוא אמצעות לחיבור טוטאלי עם עצמי, זו שליחות ולכן אני לא משחקת בשום דבר שלא מעניין אותי. התהליך שאני עוברת והאנשים שנמצאים איתי על הבמה, זה מה שרלוונטי עבורי. האינטראקציה מאד חשובה -הפרטנרים שלי על הבמה לא יאירו אותי בהצגה אם אני לא אאיר אותם.

 

לעומת רוב השחקנים שנמצאים שם כדי למלא לעצמם את החיים אני מחפשת את הקשר אל הדמות שלי ואל הדמויות האחרות. לקהל אני מציעה לעבור יחד חוויה ולראות בעצמו את הסיפור שלו, כשמאני משמשת צינור עבורם.

 

אני לא חושבת שלעשות טלנובלה זו פחיתות כבוד. את מירב בן בסט מהסדרה "חשופים" עשיתי כדי ליהנות ובסופו של דבר גם הדמות הזו שנתפסה כמשעשעת הביאה משהו עצוב ואוטנטי. שחקן טוב מחפש מה להוציא מהדמות מעבר לרושם הראשוני המובן מאליו.

המעבר לאנגליה היה מאד קשה אבל מחשל.

לא פשוט לעזוב את המקום שגדלת בו ושרוב הכלים שלך מכוונים אליו למקום שונה לחלוטין מנטלית ותרבותית.

 

על אברם היתה מערכת לחצים קשה ואני הייתי די לבד, שחקנית בת ארבעים פלוס ולא צרכנית גדולה של מוזיאונים או של קניות.

 

 היה מאד מעניין, שערי העולם נפתחים בפני הפרובינציאלית שבך, למדתי אנגלית, הכרתי חברות מצוינות ובדיעבד אולי אפילו הייתי מוסיפה עוד שנה. חזרתי כי יש לי מה לעשות פה ואני לעולם לא אמנע מבעלי להגשים את החלום שלו.

 

אברם פיסית באנגליה ואני פיסית בישראל אבל אנחנו יחד.

הוא אבא מרגש וטוב, ונוכח יותר מהרבה אבות אחרים.הבן שלי למשל, מת לעשות קעקועים ועגיל באוזן אבל אברם לא אוהב זאת. הוא לא יגיד לו דבר אבל בגלל שהילד מכבד ואוהב אותו הוא לעולם לא יעשה את זה.

 

אנחנו משפחה שמעניקה חופש ואני אמא זורמת עם מעט מאד תנאים, מחוברת ותומכת. יש כבוד טוטאלי למשפחה, גם המורחבת למרות העבר הלא פשוט. הילדים מכירים היטב את הסיפור של אחי שחלה בסכיזופרניה בגיל 32 בגלל שימוש בסמים קלים ולכן אני יודעת שהילדים שלי לעולם לא ינסו סמים ואני סומכת עליהם.

 

הפרשה שהתפתחה סביב התמונה של אברם יוצא מבית בושת בלונדון היתה בהחלט חוויה לא נעימה אבל מה שהוא עושה בחייו הוא עניינו בלבד.

אברם הוא לא רכוש פרטי שלי או של  מישהו אחר ולכן גם לי אין זכות לחטט. זה לגיטימי שהתקשורת תחטט ובאותה מידה לגיטימי שאני אגיב כמו שהגבתי.

 

אמרתי לעיתונאים שהיה מדובר במסז' בלבד וזה בכלל לא מעניין אותי מה הם חושבים או אומרים. כולם כלבי המוסר של הפוליטיקאים, אבל אנחנו הרי לא נבחרי ציבור אז מה הסיפור פה. אם אתה קורא לאשתך 'זונה מטומטמת' ולצד זה נותן מיליון דולר למחלקה אונקולוגיתזה עושה אותך אדם יותר טוב?

 

אני לא מיינסטרים אבל גם לא פרובוקטיבית.

יש לי ביצים ואם הקונספט של התוכנית שלי הוא להיות פרובוקטיבית זה מה שאני עושה. ב"מילקשייק" מהות התוכנית היתה לעבור עם האורחים את העשייה שלהם. אז כשהבאתי רקדנית בטן והופעתי לצידה בריקוד עם הבטן המידלדלת שלי, חוויתי את החוויה. זה היה הרעיון. ואם שתיתי את השתן שלי במסגרת אייטם על שתן כטיפול רפואי, אין פה פרובוקציה.

 

כשעשיתי את "אבודים", ישבתי מול המרואיינים שלי ונזכרתי בכאב עצום בשני האחים שלי שביום אחד נלקחו ממני, בכיתי וזה היה אותנטי לגמרי.

 

 

מאד כעסתי ונפגעתי מהסיפור של הנכה המתחזה שהופיע בתוכנית שלי והאשימו אותי שידעתי את האמת. זה רוע לב בהתגלמותו של רפי גינת שהתגלה כעלוב וגונב דעת. ה'"נכה" הזה עבד על כולם, כולל על המשפחה שלו, במשך שנתיים. הוא הצליח גם עם התחקירנים שלי.

 

הטענה שהכרתי אותו היתה שקר מוחלט. פגשתי אותו פעם אחת בלבד לפני השידור ואפילו רציתי לעזור לו לקום. לא יכולתי לדעת שהוא נכה. גינת, לעומת זאת, ידע שהאיש הזה מזויף אבל הוא חיכה שהתוכנית שלי תשודר כדי להרוויח מהרייטינג. הדבר שהכי ציער אותי היה שבדיוק התחלתי לעבוד עם עמותת  "אנוש", שאני נשיאת אגודת הידידים שלה, וההאשמות שטפלו עליי פגעו מאד בציבור הנכים.

 

עם מי היית יושבת לכוס קפה?

הייתי שמחה לשבת עם חז"לינו כמו רבי אשלג או רבי שמעון, אפילו במערה שלהם, כדי לקבל עוד קצת בינה וידע.

 

עוד בOnlife:

 

קפה עם עירית לינור

 

קפה עם דליה דורנר

 

קפה עם נועה תשבי