מפגש מקרי בהפקה נשית, הוליד את המופע "חולי אהבה", שיתוף פעולה קוסמי בין הבמאית - שחקנית דליה שימקו למוזיקאית יפעת נץ. המופע, קברט מוזיקלי שעוסק כולו באהבה ובמצבי הצבירה השונים של הזוגיות, בנוי כמעגל מערכת היחסים – מהתאהבות עד הזדקנות ופרידה, כשהוא עובר בתחנות החיים המרכזיות של חיי האהבה.

לשתי האמניות שעומדות מאחורי "חולי אהבה" יש רזומה עשיר ומפואר מאחוריהן, ושתיהן הטביעו חותם עמוק על היצירה הישראלית. יפעת נץ היא מנהלת אמנותית, מפיקה מוזיקלית, מוזיקאית ואושיה בסצנת הרוק הישראלית. היא ניגנה עם מיטב האמנים וההרכבים בישראל ביניהם: קורין אלאל, סי היימן, אלמנה שחורה ואחרים רבים וטובים. ואחרי שכל זה נאמר, אתם ודאי זוכרים אותה כמייסדת ובסיסטית להקת "המכשפות" המיתולוגית. דליה מביימת מזה שנים רבות בבתי ספר למשחק, בפסטיבלים, ובתאטראות שונים. פריצתה הגדולה הייתה בסרט "נועה בת 17" ומאז היא השתתפה בשורה של סרטים וסדרות ביניהם "פצעי בגרות- 80" ו"בת ים ניו יורק" המיתולוגית.

שיתוף הפעולה בין שתי היוצרות הוליד מופע שמורכב כולו משירה ופיוט עבריים, החל משיר השירים ועד שירה מודרנית, אם תהיתם פעם איך זה נשמע כשלאה גולדברג פוגשת את עדי קיסר. הוא מתואר כיוצא דופן בנוף ערבי השירה המוכרים ובעיקר מיוחד באופן בו בחרו השתיים לטפל במושג הערטילאי שנקרא – אהבה.

אז איך הכרתן ומה הביא אתכן ללדת את הערב הזה?

יפעת: "הכרנו דרך הפקה של 'אישה אישה אישה' במופע 'מתות קדושות'. במסגרת ההפקה פנינו לדליה כדי שתבצע שיר של דיווה שאינה בחיים יותר. הקונספט של המופעים היה שחקניות שרות זמרות מתות, שהיה בהפקתי המוזיקלית, וכל ההכנסות היו למקלטים לנשים. מיד התחברנו והבנו שדרכנו רק התחילה".

דליה: אכן הכרנו בהפקה הנפלאה "מתות קדושות" והתחברנו מיד, מין קסם כזה שקורה בין אומנים שנועדו לעבוד יחד".

יפעת נץ. צילום: דוד קפלן

יפעת נץ. צילום: דוד קפלן

ממה מורכבת הכימיה ביניכן - מה מביאה כל אחת?

יפעת: "מאהבה אינטואיציה, סקרנות, הערכה וקבלה. כבר כשנפגשנו בחדר החזרות הייתה בינינו כימיה, יש חיבורים בין אנשים שזה פשוט קורה. התחברנו, דיברנו, השיחה קלחה, ואמרנו שפעם צריך לעשות משהו יחד. נשארנו בקשר ושוחחנו על הדברים וכשהתפניתי מכל מיני הפקות, פניתי לדליה ואמרנו שזה הזמן שלנו. היא נורא מצחיקה אותי דליה, יש לה את הרוך והקשיחות שהיא  מביאה אותי לידי צחוק. היא מאוד אינטליגנטית, נורא כיף לדבר איתה".

דליה: "יש דמיון ביני ובין יפעת בטוטליות ובפרפקציוניזם, באהבת היצירה למען עצמה ובחיבור לחומרים גבוהים ועמוקים. שתינו ביצועיסטיות וחולקות את האחריות על המופע בינינו. הדבר הזה של חיבור בין שני יוצרים הוא לפעמים כמו התאהבות. קשה לומר למה, אין לי מושג. אני באתי והייתי חלק מאירוע של הרבה זמרים וזמרות. יפעת ניגשה אלי ואמרה אני רוצה לעשות איתך משהו, ומיד ידעתי שזה הדדי. הקסם הזה קיים לא בחלקים הרומנטיים של החיים אלא בכל מערכות היחסים של החיים, בוודאי שביצירה. עצם המופע "מתות קדושות", החיבור בין העכשווי לנוסטלגי שמדבר ישירות לאיך שאני מסתכלת על היצירה היום, שזה החיבור בין הקלאסי למה שהוא היום מהיר, חסר הסובלנות. היה בעיניי משהו מאוד יפה בלקחת שירים של דיוות שנפטרו, ולעשות להם עיבודים עכשוויים. היה בזה הרבה מאוד קסם וכבוד לתרבות, שזה מהות המופע שלנו, לתת כבוד לעברית לדורותיה. היום כשהכל עובר פילטרים שכליים. זה משהו אחר שאתה מרגיש בדיאלוג בינינו במופע".

במה הוא מיוחד מערבי שירה אחרים?

יפעת: "זה קברט רוק שהמילים מתמזגות באופן טבעי עם המוזיקה שנכתבה בצורה אינטואיטיבית דרך המילים והקצב של השחקנים. אני לא יכולה לקרוא לזה 'ערב שירה' זה קאברט רוק שהמילים והמוסיקה רוקדות יחד , זה רחוק מלהיות ערב הקראת שירים. כל החומרים מתנקזים לאהבה כמו חיים ומוות. זה מעגלי, אין סיפור מסגרת. המופע לוקח את האהבה מלידה למוות ושוב חוסר חלילה. זו אהבה וזה הנושא כל השלבים של האהבה".

אז את בעצם אומרת שייעודה של אהבה היא למות, אז מה הערך המוסף שלה?

יפעת: "אותי אהבה מחיה. תלוי. כל אחד והסיפור שלו. אני מאמינה באהבה. אני מאמינה ששניים יכולים לאהוב עד יום מותו של אחד מבני הזוג. יש אנשים שלא מאמינים באהבה ארוכת טווח. אני הבאתי את האמונה שלי מהבית של ההורים שלי זיכרונם לברכה. עד המוות הם היו שם ברגעים הקשים והטובים יותר. אני נורא טוטאלית באהבה. אני מסורה ואוהבת, ומקבלת את כל ריגושיי דרך הדברים שאני עושה בחיים".

מתוך המופע חולי אהבה. צילום: דוד קפלן

מתוך המופע חולי אהבה. צילום: דוד קפלן

האם שירי אהבה לא הפכו בימינו לקלישאה?

יפעת: "כל עוד יש אהבה יש שירי אהבה. אהבה היא החמצן והאנרגיה של החיים. אהבה מעסיקה כמעט כל אדם. זה נושא שתמיד כתבו עליו ותמיד יכתבו עליו. זה לא קלישאתי  בעיניי. אני גם לא יודעת או רוצה לבקר כתיבה של היום. אנשים בכלל, ואנשים סביבי, תמיד מתעסקים בנושא הזה. זה נושא שתמיד משפיע ואתה כותב על דברים שמשפיעים עליך, על היומיום, זה חלק מזה. כשאני כותבת שיר אהבה אני כותבת או ברגעי ההתאהבות או בפרידה".

דליה: "כל דבר יכול להיות מטופל כקלישאה או כמשהו ייחודי. אהבה איננה קלישאה, היא החמצן של הקיום ושירה טובה שמטפלת בנושא הזוגיות היא חגיגה לנשמה. זה מופע שהוא לא ספרותי. המילים והמוסיקה הן שוות ערך באותה המידה. הוא משלב חוויה תיאטרלית רגשית מחומרים שהם שירה, שהם לחומרים ליריים, תרבות גבוהה, והמופע מנגיש אותם. יש גם יותר קסם בהתכתבות של הטקסטים בינם לבין עצמם, שמראה שרגש ופיוט הם חוצי גבולות ותקופות. עובדה ששיר השירים מתכתב פנטסטי עם יונה וולך".

אתן חושבות שהאהבה בימינו שונה מזו של פעם?

יפעת: "זה מאוד אינדיבידואלי. מהפן שלי הייתי ונותרתי רומנטיקנית וטוטאלית לאהבה. אהבה השתנתה היום מזו של פעם. לא הרגש והשריר אבל הקצב שלה השתנה. אנחנו חשופים היום בפני הרבה יותר גירויים שמשפיעים על סוג האהבה ועל הקצב שלה. למרות זאת יש אנשים שזה לא השתנה אצלם. יש את הטיפוסים היותר רומנטיקנים ויש פחות. הכל מתחיל ונגמר בזה".

דליה: "המשוררת המופלאה דליה רביקוביץ אמרה שלא כולם מוכשרים באהבה, ואכן לאהוב באמת זה עניין של אישיות ותפיסת עולם. תמיד היו ציניקנים שפחדו מאהבה  ורומנטיקנים שסגדו לה. אני שייכת לזן השני. אהבה עצמה היא שונה היום בדרך שמגיעים אליה. אם היום זה דרך אפליקציות באינטרנט, באתרים. מין  סוג של שדכן אלקטרוני מוזר ואחר שיש לו חוקים אחרים מאשר פעם כשגבר שלח פתק או שלח לך ורד. זה מתחיל ממשהו יותר שכלתני, מנוכר, כל אחד מגדיר את עצמו ממשהו מוגדר. אבל אני חושבת שהיום, כשאתה במערכת יחסים זה לא שונה חוץ מהעובדה שאנשים יודעים היום, שאהבה יכולה גם להיגמר וזה לא קלישאה אלא יותר אופציה. הכאב הוא תמיד אותו כאב".

אם הייתן נותנות נקודת ציון ל"מחזור" של אהבה, ממה הן היו מורכבות?

יפעת: "כמו במופע, חיזור, שיגרה, סקס ופרידה. ובכלל זה משול לחיים ולמוות. מבחינתי אהבה תמיד נמשכת. בעיניי, גם אם אין זוגיות אני עדיין אוהבת. יש בי אהבה. זה נורא דינמי וזז ממקום למקום".

דליה:" אהבה, כמו כל מערכת החיים, נעה במחזוריות וכמובן שזה מתחיל מחיזור וניצוץ בין אנשים, עובר לטירוף חושים והתרגשויות, ונוחת לתוך יום יום  שיגרתי שבמקרה הטוב מתפתח בתוך עצמו, במקרה הפחות טוב דוהה ומסתיים".

הייתה לכן אהבה גדולה שכמעט וטרפה את עולמכן?

יפעת:" אף אהבה לא טרפה את עולמי, אך עם זאת השפיעה תמיד מאוד על חיי. אולי כי אני אוהבת מהלב ולא מהדעת. החוכמה היא לדעת מתי לשחרר, כשאת לא נכבלת וכובלת אף אחד. לא הייתה לי אהבה שגרמה לי להיות מוטרפת. אני אישה מאוד טוטאלית ורומנטית וכשאני מתאהבת, וזה לא קורה הרבה, תמיד יש לי את העולם שלי. זה לא שלא היו לי כאבי לב, אבל אף פעם אני לא נופלת על הרצפה בצורה של מוות. למזלי, לטוב ולרע, אני גם חווה אהבה בצורה גדולה ועם זאת אני תמיד הגיונית. אני כן מתרסקת אבל ממשיכה לתפקד. אני בן אדם שיכול להסתובב בשיברון לב אבל בתפקוד מלא".

דליה: "האהבות בחיי תמיד דרשו הקרבה והיו יוצאות דופן. הקשר האחרון בחיי הסתיים לפני 5 שנים בשיברון לב נוראי שלקח לי שנים להתאושש ממנו. כל האהבות שלי מטורפות. שתי מערכות היחסים המשמעותיות שהיו לי טרפו את חיי. הכרתי גבר אנגלי בתאטרון באנגליה ששמע על ישראל רק מכתבות לא מחמיאות בבי.בי.סי, ובא אחריי לארץ ונישאנו ועשינו ילד. כל אחד עשה הקרבות גדולות למען הקשר הזה ודברים נגמרים כי דברים נגמרים והיו הרבה מאד פערים. אני חושבת בכלל שאהבות גדולות מהחיים יש להם גם נטייה להיגמר יותר מהר, מאשר אהבה שקטה שנבנית לאט. יש אטרף בטוטאליות הזו שהחיים והשחיקה דורשים. אצל מי שלא מצליח לעשות את המעבר החלק הזה, זה מסתיים יותר מהר. זה די מאפיין אהבות כאלה. אהבה שנייה גדולה שלי הייתה עם בחור צעיר ממני ב-13 שנה, זאת הייתה מראש מערכת יחסים שמלכתחילה שני הצדדים יודעים שהולכת על פי תהום. בסופו של דבר מערכת היחסים הזו החזיקה 11 שנה, שזה הרבה מאוד".

יש כזה דבר אהבה בלי כאב?

יפעת: "כמו שציינתי קודם, אהבה היא חיים ומוות, היש חיים ללא כאב? אין אהבה ללא כאב. להכניס בן אדם ללב ולחיים שלך, וכשאתה נכנס לאדם אחר - יש רגעים של קושי ויתור, חוסר הסכמה, תסכולים זה קורה. אבל אם הבסיס הוא טוב ויש אמון אז זה זה. יש אהבה אבל יכול להיות גם כאב".

דליה: "לא. חד משמעי אין דבר כזה".

היום בגילכן אתם מוכנות להגיד שהתפכחתן מאהבה או שאכן נכונה האמרה שאין גיל לאהבה?

יפעת: "האהבה שלי רק הולכת ומתעצמת אך בקצב אחר מפעם, קצב סדיר שמשתנה לעיתים ברוך ובעדינות וגורם רק לפרפורים ולא למוות".

דליה: "אין גיל לאהבה, היא משנה את פניה עם השנים. אין אהבה בלי כאב, גם כשאתה אוהב את הילדים שלך הם מכאיבים לך אז על אחת כמה וכמה אהבות רומנטיות. אני חושבת שהדבר הכי בעייתי זה הפחד של אנשים מכאב. זה מונע מאיתנו הרבה מאוד דברים חשובים. אי אפשר להימנע מכאב, כמו שמחה גם זה חלק מהדיל. אי אפשר לקבל רק צד אחד".

ממה שלמדתן, מהן הטעויות שחוזרות על עצמן בהתאהבויות?

דליה : "פחד הנטישה ואידאליזציה של האהוב".

יפעת: "כשאנחנו לא נותנים לעצמנו ללכת עד הסוף. אני חושבת שהרבה פעמים זה בא מהילדות. יכול להיות שהדבר הכי קטן זעזע שם את אמות הספים. אולי אפילו כשישבת פעם בכיתה או בגן ואמרו לך משהו שסירס או כיבה אותך. ואנחנו לוקחים את זה איתנו הלאה. פחד זה גם הרבה פעמים כשאנחנו לא נותנים לעצמנו להתרגש. אפשר לקרוא לזה חוסר ביטחון, כשאתה חושב על כל דבר שאתה רוצה להגיד. כשהייתי יותר צעירה היה לי קשה לתת ביטוי לצרכים שלי ולעצמי וזה אחד הדברים שהצלחתי לעבוד עליו. וזה עשה טוב לכולם. ובעיקר לי".

אלו טעויות במערכות היחסים הייתן מתקנות בדיעבד?

יפעת: "לא הייתי משנה דבר כי מכל טעות השכלתי, גדלתי ונהייתי טובה יותר לעצמי ולפרטנר שלי. אני בעד טעויות, קורה ,זה בסדר, אני כל הזמן מתקנת בחיים ובמיוחד במערכות יחסים מול אנשים".

דליה: "לא הייתי משנה דבר. אלה חיי וזאת מי שאני. מקווה שבזוגיות הבאה שלי הבגרות והבשלות שלי כאישה תבוא יותר לידי ביטוי. הדבר היחידי שאני מצרה עליו שאני חושבת על הקשר האחרון שלי שבגלל שהייתי בהתחלה קצת חסרת ביטחון הייתי קצת קנאית. אני מאוד מקווה שיותר לא אעשה סצנות קנאה לבני זוג".

***

ההופעה הקרובה של "חולי אהבה": 5.7 בבר גיורא בתל אביב