תמיד יהיה מי שישנא אותך.

כדי להיות מבקר לא צריך "אופי של מבקר", צריך עולם של ידע.

מבקר זה אדם שצריך לחפש איכות. איך מזהים איכות? צריך להכיר את השדה בתוכו אנחנו פועלים כדי לזהות איכות. זה הבסיס וזה כל הסיפור. זה לא שונה מפרשן ספורט לצורך העניין. אני לא חושבת שיש תכונות אופי, חוץ מזה שאתה יודע שאתה לא שם בשביל לקבל את אהבת הקוראים.

 

עוד ב-Onlife:

אל תהיו גזענים לילדים

הנשים המצחיקות בקולנוע - אמה סטון

מועמדי פרס ספיר ממליצים: הספרים האהובים

 

הניחו לי ראש כרות של תרנגול בקופסא נעליים, על פתח הדלת.

קיבלתי איומים על חיי. הסצנה הספרותית היתה יותר גועשת ורועשת פעם. זה בסדר, זה חלק מהעבודה, אני לא נמצאת שם בשביל לקבל אהבה.

 

אם יש משהו ששנוא עלי זה בריונטים, ככה אני קוראת לבריונים ברשת.

האנונימיות מאפשרת בריונות. אנשים שלא היו מעלים בדעתם לפנות אל הזולת בקללה, בגלל שאין זולת מול המחשב, הם יקללו את האמ-אמ- סבתא שלו ועוד ירגישו מרוצים וזחוחים אחר-כך.

 

כתבתי פעם אחת בשם הבדוי "אנה וגנר"  וזה היה מסיבות פונקציונליות בלבד.

באותה תקופה ערכתי את ערוץ התרבות והאוכל, אבל ידעתי שיש לאנשים בארץ נטייה לשייך אנשים לתחום עיסוק אחד, ואם עושים יותר מדי דברים הם נחשבים שרלטנים במקום אנשי אשכולות, וכך נולדה אנה וגנר.

 

היא היתה אהובה עלי מאוד, עד שנמאס לי. המעניין בסיפור הזה, הוא שבאותו זמן הייתי מבקרת מסעדות של 7 ימים (עד שהפסקתי כשהתחילו לפוצץ מסעדות בתקופת האינתיפאדה ראשונה ולא התחשק לי למות על הקינוח), והתחילו להתפרסם ביקורות שלי ב YNET, ולא מעט כותבים אמרו שלא יזיק לאריאנה ללמוד מאנה וגנר.

 

אז הבנתי לראשונה שגם כעיתונאים אנחנו יוצרים פרסונה והיחס של אנשים היא לא לאדם אלא לפרסונה, והפרסונה של מלמד היא מפלצת מרושעת ודעתנית, או חדה, נוקבת ואינטילגנטית מנגד, אבל זה רק חלק קטן מהאדם.

 

אדם שכותב ביקורת צריך להיות חשוף לזה ולכן עליו לכתוב בשמו. אפילו כתבתי פעם טור נגד אנשים שכותבים בשם בדוי, כי אני באמת חושבת שזו פחדנות לשמה.

 

הכתיבה לאינטרנט צריכה להיות חדה כי אורך היריעה קצר.

אני אוהבת את הבהירות והצלילות שאפשר לקבל מיריעות קצרות. אני כתבתי תמיד חד, אני לא חושבת  שזה משהו שהשתנה בעקבות המעבר לאינטרנט.

 

כשאני כותבת לצרכי עבודה אני מודעת כל הזמן לזה שאני כותבת למספר גדול של קוראים, העמודים שלי הם בין העמודים הנצפים ביותר בYNET ואני יודעת את זה. אני מנסה לא להתנשא ולא לזלזל בקורא.

אני אכתוב עוד ספר.

אני רוצה לעשות מלאכה הגונה גם בכתיבה עיתונאית וגם בכתיבה ספרותית ובכל כלי ביטוי אחר שאוכל למצוא. אני לא תופסת את עצמי כאמנית, גם כשכתבתי ספרות, אם יש בי גאווה מקצועית, היא של בעלי מלאכה.

 

אני אוהבת לחלוק ידע עם אנשים, וזה משהו שאפשר לעשות משהו ביעילות ובמהירות בכתיבה עיתונאית. כשאתה כותב ספר אתה פטור מהמחווה להמונים, אתה חושב על הקורא האחד, הקורא הטוב. זה דבר שונה לגמרי.

 

לפני שהוצאתי את הספר הראשון, העורך שלי, חיים פסח, עשה איתי תרגיל: הוא אמר לי לשבת ולכתוב את כל הביקורות האפשריות, של כל המבקרים האפשריים. כשסיימתי, הוא אמר "שימי את זה במגירה, נחכה ונראה". לא טעינו.

 

פובליציסט טוב הוא פובליציסט שיש לו משנה סדורה, והיכולת להבהיר אותה בכמה שפחות מילים.

הפובליציסטית הטובה ביותר שהיתה בארץ מאז ומעולם היא שולמית הר אבן ז"ל. כיום, אני קוראת בהרבה אהדה טורים של יעל גבירץ, וכל מה שאבירמה גולן תכתוב - אני אקרא.

 

המצב כרגע הוא שיש אנשים פחות טובים ומוכשרים בתחום.

הזילות במקצוע מתבטאת בכך שאנשים רבים מאוד משתכרים מתחת לשכר הממוצע במשק ונדרשים לעבוד יותר ויותר עבור פחות ופחות, מה שמביא אל המקצוע אנשים פחות מוכשרים והתוצאה היא בהתאם.

 

גם כשאני נכנסתי לעיתונות, לפני שנים רבות, היו בכיות שהמצב מתדרדר. אז חלק מהבכיות זה נוסטלגיה לא מדויקת, וחלק היא אמת מרה מאוד.

 

יש צנזורה פנימית בהרבה מאוד כלי תקשורת. 

עיתונאים צריכים להיות מאוגדים מול בעלי ההון ששולטים במדיה. השליטה הפכה בשנים האחרונות לכוחנית ולוחמנית יותר ויותר, וזה צריך להיגמר.

 

אני לא מבינה למה מוחקים חובות לרשות השידור ולא לערוץ 10.

נכון שקצת שיקרו אותנו כשאמרו שריבוי ערוצים יביא לתחרות וזה יביא לאיכות טלויזיונית נדירה, אבל עוד ערוץ ועוד דעה, ועוד פן של המציאות. 

אנשים מאשימים אותי בהומופוביה בגלל הדברים שכתבתי על הראל סקעת ואסי עזר.

הראל סקעת הוא גיי והוא שר שירי אהבה לבחורות. למה שאני אקנה את האלבומים שלו ואאמין בכנותו? למה שאני לא אגיד שיש פה בעיה? ומה לעשות שאסי עזר הוא גיי? היה משהו בכתיבה שלי שיצר הומופוביה? התייחסתי לעובדה הזו?

 

להפך, אני שיבחתי את הדרך בה הוא עודד ותמך במתמודד אחר שיצא מהארון בשידור חי בעונה שעברה. לא זו הבעיה, הבעיה היא שהוא תינוק, או שאומרים לו להתנהג כתינוק. אגב, הסיבה היחידה שאני יודעת שהוא גיי זה כי הוא בחר לספר, לא מעניין אותי מה הוא עושה בשעות הפנאי שלו. אנשים יכולים להמשיך ולהאשים, העובדות שונות לגמרי. 

 

לאחרונה התנצלתי בפני ירדנה ארזי על הדברים שכתבתי עליה.

הוטעיתי לחשוב שהיא מוציאה אלבום חדש, ושהסרט שנעשה עליה ועל משפחתה נועד לקדם את האלבום וכך כתבתי בביקורת. הגיעו אלי שמועות שהיא נפגעה וכתבתי לה מכתב התנצלות. הצרתי מאוד על הפגיעה.

 

התחרטתי והתנצלתי הרבה פעמים על דברים שכתבתי. יש לי גם רשימה ארוכה של אנשים שאני לא אכתוב עליהם. אנשים שיש לי נגיעה אישית בחייהם ? לא אכתוב על יצירותיהם. אני עושה הרבה גילויים נאותים. לעולם לא אכתוב על מישהו שעבדתי איתו ביחסי כפיפות.

אני אוהבת את העבודה שלי, אחרת לא הייתי ממשיכה אפילו יום אחד.

אף אחד לא מכריח אותי לכתוב על שום דבר, אני רוצה לכתוב על דברים שקורים בתרבות הפופולארית. אני חושבת שהמבט שלי על התרבות הפופולארית הוא חיוני, ויש לי זוויות שאולי אין לאנשים אחרים, ששבויים בתוך הטלוויזיה. לי אין שום בעיה לכבות אותה בכל רגע נתון.

 

פעם אמרתי ש"טלוויזיה במיטבה היא טלוויזיה מקולקלת". היום אני יודעת שזה לא נכון, זה פשוט עניין של מינונים. יש לטלוויזיה ה כוח עצום להפנט. ככל שגודל המסכים עולה, רמת ההיפונזה גדלה. אני מחזיקה בטלוויזיה עם מסך של 26 אינץ' ולא יהיה לי מסך גדול יותר בבית. 

 

האח הגדול היא תכנית רעה שאינה מכבדת בני אדם.

אני אוהבת לראות "האוס", קומדיות ישנות בשידורים של ה-BBC, ה"ינשופים" וכל דבר שקשור להיטלר. בן זוגי ואני מכורים להיטלר. במיוחד מאז שסרטי מלחמת העולם השנייה, או שחזורים שלהם, משודרים בצבע. זה הופך נושא היסטורי ועבש לעכשווי. בשחור לבן קל לשכנע שזה משהו שהיה מזמן, שזה רחוק מאיתנו. כשזה צבעוני זה הרבה יותר קשה לצפייה.

 

כרגע אין תכנית ריאליטי שאני אוהבת, אבל היו דברים שאהבתי בעבר. אני אוהבת את דה וויס. אני חושבת שזה מצליח להשתוות לרמה של התכנית האמריקאית. אני עדיין מחכה לאנשים שיצליחו לשלב בין ריאליטי לאיכויות נוספות. גם את המירוץ למיליון אני אוהבת, אבל זה לא בדיוק ריאליטי.

 

אני עוף מוזר שמחפש קהילה של עופות מוזרים כמוהו.

בהגדרות המכותבות והמקצינות של הישראליות מודל 2012 אני נחשבת לחילונית אבל אני חילונית משונה: אני שומרת כשרות אבל לא חותמות של כשרות ? כשרות היא עניין לשכל בריא ולא לחותמת של רב, אני מתפללת אבל לא בבית כנסת, אני מחנכת את הילדים לראות את הישר והטוב בעולם.

 

היתה לי פנטזיה שיום אחד אני אשכנע את אדם ברוך ז"ל לבנות קהילה של אנשים שהוא יהיה רב שלהם. אבל אלוהים רצה אותו יותר ממני.

 

גרתי בת"א 25 שנה, עברתי לפני 10 שנים לנהריה.

רציתי לגדל את הילדים שלי רחוק מהעיר הזו. נמאס לי מהרעש, הגסות, הפיח, השיפוצים והפיתויים.

 

גרנו בקיבוץ לתקופה של 7 שנים בהן הילדים חיו בטבע, ועשו כל מה שילדים אוהבים כמו להביא חיות מתות הביתה, ואז עברנו לנהריה. וכל מה שאפשר לדמיין על נהריה ביחס לחינוך ותרבות הוא רחוק מהמציאות.

 

כשהייתי לאם, לא ידעתי עד כמה המשימה שלי תהיה להרחיק את הילדים מהתרבות במקום לחשוף אותם.

בינתיים אנחנו עומדים בפרץ. יש הגבלות צפייה מאוד חמורות על שני הילדים שלי, כי אני מאמינה שילדים שרואים 1000 ייצוגים של אלימות בטלויזיה, אם לא יהפכו בעצמם לאנשים אלימים, הם יפתחו אדישות כלפיה, במקום אמפתיה.

 

אני מאמינה ורואה שילדות שנחשפות לעלילות בראץ ושות' מתחילות לדבר במבטא צפון קליפורני ולעכס בגיל 8, וילדים שהולכים לפסטיגל, חושבים ששיר על אייפון זה פאר היצירה העברית. הילדים שלי לא הולכים ולא ילכו לפסטיגל.

 

לילדים שלי אין טלויזיה בחדרים. הם יכולים לראות חלק מהתכניות בערוץ לוגי, יש המון סרטים מצוינים לילדים במחשב וב- VOD, ואנחנו רואים כל סרט שמגיע למסך הגדול.

 

הם קוראים, והרבה. אני מודה שזה לא היה פשוט. הם לא אשמים. הקריאה היא מלאכה קשה ומטרידה, במיוחד כשיש אופציות אחרות קלות יותר. פעם זה לא היה ככה, קריאה היתה האופציה הקלה, היום זה הפוך.

יש ילדים שעבורם קריאה זו עבודה קשה.

בראשית הקריאה, בשנתיים הראשונות, אני מאמינה שצריך לקרוא איתם, להקריא להם, לעשות פרצופים, לעשות הכל כולל שוחד.

 

אני לא חושבת שקוראי ספרים הם אנשים מוצלחים יותר, אבל אני מאמינה שעולמם הפנימי, המקום הפרטי, הייחודי והאינטימי שלהם עם עצמם, יהיה הרבה יותר עשיר.

 

אני דוברת 10 שפות ואוהבת את העברית. 

הילדים שלי לא קוראים בשביל שידברו בשפה גבוהה. הלשון המדוברת בבית היא מספיק גבוהה. אני מאוד אוהבת עברית בגלל שהיא לא שפת אימי. אני בחרתי את תהליך הרכישה ואני מנסה לא להיות אובר דידקטית עם הילדים, הם סופגים תרבות מפה ומפה.

בבית הורי השואה גרה על השולחן יחד עם המלחיה והפלפליה.

כל נושא שיחה גרר אסוציאציות של השנים ההן. ברור לי ששני הורי, ניצולי שואה, חוו דברים נוראים, והנזק נחרץ וחלק מהנזק עובר עם חלב האם.

 

אמא שלי מהנדסת מכונות, האכזבה הגדולה ביותר בחייה היא שאני לא מוכשרת בכלל במתמטיקה וכיצד זה ייתכן. הייתי מקבלת ציון "טוב מאוד" בספרות  ו"כמעט טוב" בחשבון והיא היתה מזעיפה פנים. 

 

הגעתי לעולם הספרות בלי השכלה מסודרת, אבל עם קריאה מניאקית בשש שפות וידע נרחב מאוד. זה משהו שהיה בבית הוריי וזה גם משהו שאני חיפשתי - כשהייתי בת 8 נפגעתי בתאונת דרכים קשה, והייתי מרותקת למיטה שלוש שנים. בזמן שילדים אחרים טיפסו על עצים ורכבו על אופניים, ספרות היתה המפלט הכי טוב שלי מהכאב. כמו שילדים מתמכרים היום לטלוויזיה, אני התמכרתי לספרות.

 

למדתי משפטים כי רציתי לרצות אותם אבל מצאתי שזה משעמם מאוד.

הדברים שחיפשתי בתוך מערכת המשפט - צדק וזכויות אדם - לא היו שם. חיפשתי את זה גם באמנסטי, שם עבדתי בהתנדבות ארבע שנים, ומצאתי שם טיפול בזכויות אדם שעניינו אותי.

 

ניסיתי לעבוד עם אביגדור פלדמן עוד שנה  ואחרי זה הגעתי סופית למסקנה שזה לא מתאים לי. אני לא מתחרטת על אף רגע. זה מקצוע נפלא לאנשים שמחפשים כוח וכסף. אני לא מחפשת את שניהם. הצלחה מבחינתי, לא נמדדת בשני המובנים האלה.