לא רק שזה לא מובן מאליו שאני הנשיאה הראשונה באקדמיה, מדאיג אותי שבמשך שנים זו תשאר תופעה איזטורית.

המינוי שלי הוא לא בהכרח הסנונית שמבשרת את בוא האביב למרות מה שרציתי להאמין. אני מסתכלת סביב, רואה נשים מוכשרות, אבל רואה פחות מדי נשים מעוניינות ועדיין אווירה שלא מוכנה לקבל אישה בתפקיד ציבורי מרכזי כדבר מובן מאליו.

 

תקרת הפלדה מדאיגה אותי הרבה יותר מתקרת הזכוכית.

את תקרת הזכוכית ניתן לנפץ, והחסמים שמוגדרים בה הם טכניים. אם נהיה נחושים ואמיתיים נסיר אותם. אני יותר מודאגת מתקרת הפלדה, אותה תקרה ערכית, תפיסתית, של סוציאליזציה בעייתית. זו הסכימה המגדרית שתקועה לנו מיום שנולדנו. שאין שוויון. שהילדה משחקת עם ברביות ועם קן, והבן עם המכוניות ועם החרבות כי כך הוחלט עבורם.

 

יש הבדלים פיזיולוגיים מוכחים בין נשים לגברים, אבל זה לא אומר שאין מקום לשוויון הזדמנויות.

בסופו של דבר, גם באחרית הימים יהיו פחות מהנדסות מאשר מהנדסים, מהסיבה הפשוטה שזה פחות מעניין נשים. זה לא מפריע לי.

 

מה שכן מפריע לי הוא שלא מספיק נשים חשופות ליכולות לקחת החלטה אמיתית, מבוססת מידע, על מה הן רוצות בחיים. הן מובלות למקומות מסוימים, ברורים מאליהם. בפרויקטים שאנחנו עושים לקידום בנות לפיזיקה והנדסה אלקטרונית, הן מגלות שזה מה שמעניין אותן.

 

אני מתביישת בכך שאפילו אני חשה הערצה כלפי בת שמחליטה ללכת להנדסת מכונות. אני רוצה להעריץ אישה שהולכת ללמוד עבודה סוציאלית או רפואה כי היא אוהבת את זה יותר, לא כי היא לא יודעת מה זה ננו-טכנולוגיה.

 

רוב המערכות עדיין בנויות בתפיסות גבריות מבחינת הצרכים והיכולות. אנחנו צריכים לאתר את המקומות שצריך לתקן ? ולתקן.

המשרד שלי פה מורכב מנשים צעירות, ועם כל שינוי פיזיולוגי מבורך אנחנו משנים את המערכת כך שתמלא את החלל - ואחרי זה חוזרים. המערכת צריכה להיות מאוד פתוחה ולבנות את עצמה בצורה שמבינה נשים.

 

אני רוצה להאמין שנשים לא מקשות על נשים בכוונה. אני רוצה להאמין שאלה שכן ? הן בשוליים.

נתקלתי בנשים שאומרות: אכלתי קש, מה הבעיה? מי שרוצה יכולה להצליח. אין שום אפליה. אני לא מקבלת את זה, בטח לא מצב שבו אישה לא מפרגנת לאישה.

 

אני מסתכלת על קורות חיים של אנשים, במיוחד נשים, ונעתקת נשימתי. 

זה עושה אותי מאוד צנועה. אני אומרת לעצמי ? לא שאינני שמחה בחלקי, אבל יש שעשו יותר.

יש לי מושג מאוד רחב ומאוד דק וזו אחת החזקות שלי ? היכולת להסתכל על מערכות בצורה מאוד רחבה עם הידע הנדרש. יש אנשים שלא מסוגלים לזה ואם הם לא יורדים לעומקם של דברים עד הסוף הם לא שוקטים. אלו הם אנשי המחקר הטובים ביותר. המחיר הוא לאבד את התמונה הגדולה ולא להיות מעוניין בה. אני תמיד הייתי מעוניינת בתמונה הגדולה.

 

זה קשור גם לעובדת היותי אישה וגם למכניזם האישיותי שלי.

היכולת להתמודד עם מולטי-טאסקינג נובעת הרבה מאוד מהמגדר שלי, אבל הרצון לעשות דברים רבים ולהיות בעת ובעונה אחת במספר מקומות, להתרחב ולהתפשט, זה העניין האישיותי. זו נטייה שמומשה על ידי היכולת.

עולם הרפואה זקוק לאנשים טובים.

שוחחתי עם אחות ותיקה מחדר מיון, שסיפרה לי איך הדור הולך ופוחת, למרות שאני נתקלת בסטודנטים ושואלת את עצמי: איך אנחנו מצליחים לקלקל אותם אח"כ? הם מתחילים כילדים מקסימים והופכים לאנשים לא טובים. אולי אותה אחות מדברת מתוך מצוקה קשה ואולי אלה מקרים בשוליים. אני רוצה לקוות ומתפללת.

 

חלק מהמחויבות שלנו היא להכשיר לא רק אנשי מקצוע מצוינים אלא גם בני אדם. לתקן את מה שקולקל בתיכון או בצבא, אבל כנראה שיש משהו בחיים אחר כך, שמקשיח את האנשים, שעושה אותם פחות פתוחים, פחות אנושיים, יותר אנוכיים ומרוכזים בעצמם.

 

אני מוצאת בהשכלה הגבוהה אנשים צעירים נפלאים, עם מחויבות, אידיאולוגיה, פטריוטיות, נכונות לתת והתגייסות - הכי טובים שיכולים להיות, ושואלת את עצמי איפה הם אחר כך.

בעת צרה, ונוכחנו בה בימים האחרונים, היופי הפנימי שלנו יוצא החוצה ואנחנו נרתמים, פועלים ומתנדבים, אבל ביומיום ? אנחנו חותכים אחד את השני בתור ובכביש, מתלהמים, רוצחים, פוגעים ודורסים.

 

אהבת האדם וכבוד האדם הם חלק בלתי נפרד מהמחקר.

אני אוהבת בני אדם, חשוב לי שיהיה טוב לאנשים, וחלק גדול מהעשייה שלי בא מהמקום הזה, אבל לא רק ממנו. אני לא אלטרואיסטית, ואני תמיד צריכה שתהיה לי הקומבינציה של הלהט והעניין האישי שלי ביחד עם טובת הכלל והציבור ואהבת האדם. זה צריך להיות חיבור של השניים.

יש שני סוגים של שאלות מצוינות ? אחת כי את יודעת מה התשובה עליה, והשנייה ? כי היא  מרכזית ומהותית ואין עליה תשובה. השאלה מהי חשיבות האקדמיה בעולם עתיר מידע עם מעט ידע, משתייכת לקבוצה השנייה.

באופן כללי אני שותפה לביקורת על הדורות הצעירים האחרונים שבמידה מסוימת פחות משכילים מהקודמים. יש מידה של שטחיות בידע. מה שנכנס הוא מה שיוצא. העובדה שמדעי הרוח הולכים ומידלדלים שוברת את הלב ומעכירה את הרוח, אבל זו הזדמנות לשנע את מדעי הרוח לכיוון העמקת ההשכלה הכללית.

 

קשה להתחרות בנטייה העולמית לחומרנות.

מי הסלב'ס שלנו? מי אלה שמהווים את המודל לחיקוי? העשירים הגדולים עם החיים הטובים. גם אלה שעושים טוב לאנושות כמו אנג'לינה ג'ולי ובראד פיט, הם עשירים גדולים מאוד או יפים מאוד. יש פה קידוש של החומר, של היופי, של המעטפות של הגוף. בתוך אווירה כזו ומציאות כזו קצת קשה ללכת אחורה ולקדש את הידע, ההשכלה הכללית והתרבות.

לכן במידה מסוימת אני מסתכלת על האוניברסיטה כעל ההזדמנות האחרונה לתקן את מה שהצליחו לקלקל במהלך השנים.

 

אדם כמו מארק צוקרברג, עם כל הכבוד, הפך בזמן אפס לסלבריטאי בקרב אנשים מבוגרים בעלי הישגים וידע וחוכמת חיים.

רבים וטובים התבטלו בפני ילד בן 23 שהמציא את פייסבוק. מה עושה אותו אייקון ולמה? איפה כל המדענים בעלי ההישגים הבלתי רגילים? אותי מדאיגים שני דברים: שלחלק גדול מהצעירים האלה זה עולה לראש וברגע מסוים הם תופסים את עצמם בצורה מגלומנית כי הסביבה מתייחסת אליהם כך. אני לא מקנאה בהם כי אפשר להתרסק. הדבר השני ? הם הופכים להיות אייקונים.

 

כל אחד מהרופאים שנמצא בבי"ח, מציל בני אדם ומחזיר אותם לחיים יצירתיים וטובים יותר, טוב ממארק צוקרברג הזה. כנ"ל לגבי כל מיני סלבריטאים אחרים שמעמדם נקנה בזה שהם הופיעו בתכנית ריאליטי.

 

הערך המוסף של האוניברסיטה בנגב זה התפקיד הלאומי שלה.

ברור שההשכלה היא  ה-D.N.A של המוסד, אבל הנופך המיוחד הוא הנגיעה בכל ההיבטים של פיתוח הדרום: הכלכלי, התרבותי והחינוכי. בכל תחום כזה אנחנו מעורבים בקהילה.

 

אני לא עוסקת ברפואה,לא נמצאת במחקר שלי ולא במקומות הנוחים והנעימים לי בגלל התחושה שמישהו עם להט צריך לנהל את האוניברסיטה.אני חושבת על מה יהיה בעוד ארבע שנים. מי ימשיך את השושלת ויבין לעומק שלמקום הזה יש תפקיד מיוחד במינו?

 

בעוד כמה עשורים דרום הארץ יהיה מרכזה. לא תהיה ברירה. אם מישהו לא יכול לדמיין 25 שנה קדימה ולראות שפה תהיה מדינת ישראל ? הוא שם את ראשו בחול ותפקידנו הוא להחיות את המקום הזה כבר היום.