אני פורצת דרך.

הזכייה האחרונה, מלפני שבועיים, היא הזכייה הרביעית שלי בתואר אלופת העולם. אין אף אליפות עולם, בשום תחום ספורטיבי, בהיסטוריה של מדינת ישראל, חוץ מאיגרוף נשים. אני גם מדורגת ראשונה בעולם בתחום שלי. 

מעולם לא דמיינתי לעצמי איך זה להרגיש אלופת העולם, זה מעולם לא היה החלום, רק ברגע שהתחלתי לצאת לחו"ל ולהתחרות שם זה פתח לי את התיאבון. 

 

לא קל לי,  בגלל שסללתי את הדרך לבד.

סחבתי את כל המשא: את ההתנגדות, את האנטי וגם את ההשמצות. מאז שנכנסתי לאגרוף מקצועני שמעתי השמצות ותגובות קשות במשך 8 השנים האחרונות, עד לפני שבועיים.

התגובות האלה הגיעו מכל כיוון: מהתקשורת, מהחברים, מהסביבה, גם מהמשפחה. ההתנגדות הזו היא בגלל בורות וחוסר ידע ומודעות. כשקולגות שלי בחו"ל שומעים על היחס לתחום הספורט שלי בישראל, זה נשמע להם ממש פרימטיבי. הם לא מאמינים שאף פעם לא שודר קרב שלי בטלויזיה בשידור חי, כמו שמשודר שם כל קרב. זה גם בגלל שמדובר באגרוף אבל גם בגלל שאני בת.

 

ההתחלה  שלי היתה דווקא בקרטה

הגעתי עם חברה בגיל 13 למועדון הקרטה של רענן טל. היינו קבוצה של בנות פעלתניות, שהחליטה שכדאי ללמוד קצת הגנה עצמית. אולי זה היה אפילו בגלל איזה סיפור על פדופיל ששמענו עליו. 

החברה שלי פרשה מהקרטה ואני המשכתי. מהרגע שהתאהבתי בקרטה, לא עניין אותי כלום. סדר העדיפויות שלי היה ברור - קודם כל אימונים. לא יציאות, לא מסיבות, לא לשתות ולעשן. זה הפך להיות כל החיים שלי. ובגיל 18 נכנסתי לעולם האיגרוף המקצועני ומצאתי את המקום שלי.

 

שילמתי מחיר חברתי כבד.

האימונים וסדר היום הנוקשה הוציאו אותי מהמעגל החברתי. זה אורח חיים אחר. גם להורים שלי היה קשה עם זה. עד גיל 18 , אז הייתי רק בקרטה והעיסוק שלי עוד התקבל בסדר. כשעברתי לאיגרוף זה היה להם קשה. ההורים שלי לא  הסכימו שאלך לתחרויות. הם נורא דאגו ופחדו ושאלו אותי כל הזמן מתי אני מפסיקה עם זה. האווירה היתה "יאללה עזבי

את זה, שיגמר כבר". אבא שלי היה מגיע לקרבות ואמא שלי לא. העדפתי ככה, היא

היתה בוכה כל הקרב.

 

היום הכל אחרת.

היום אני אלופת עולם והמשפחה שלי מאושרת והם גאים בי. בכלל, היום, כל התגובות הן כבר אחרות לגמרי. אבל שיהיה ברור שכבר אז תמיד אמרתי שלי זה לא מפריע מה אומרים או מה חושבים עליי. 

 

גברים מגיבים אליי בצורות שונות ומגוונות.

יש כאלה שמתבדחים, ואחרים שמקבלים את העניין בגאווה והערצה. אני לא דמות סטראוטיפית של מתאגרפת. אני קטנה ונשית ולא אגרסיבית או תוקפנית. לא תמיד מאמינים לי שאני אלופת עולם.

אף פעם לא אהבתי בנים שמה שמשך אותם אצלי זה האיגרוף. בנים מסוג "בואי נלך מכות ונראה אם אני אנצח או את תנצחי". יש בי הרבה מאוד דברים אחרים. למשל העובדה שהדרכה היא האובססיה שלי. לקחת בן או בת בנקודת ההתחלה, כשהם מתחילים להתאמן ולמשוך אותו הכי גבוה שאפשר, זו אהבה אמיתית.

התפישה שספורט ונשיות לא הולכים ביחד זה רק סטיגמה ישראלית.

בחו"ל בחיים לא שאלו אותי איך איגרוף מסתדר עם נשיות. אף פעם. ספורט לא קשור לנשיות ולא נוגד. זה עניין של אופי. יש בנות שהן לא ספורטאיות והן לא נשיות. מה, אם את בת את צריכה לשחק רק עם בובות?  לפי התפישה בארץ זה לא הגיוני שאישה תקדיש את עצמה לספורט. צריכה להיות איזושהי בעיה איתה. אולי התעללו בה מינית או שיש לה בעיות בבית. 

אולי פשוט התאהבתי בספורט ובא לי להקדיש את החיים שלי לזה? ממש לא חייבת להיות לזה סיבה נסתרת ואפלה. אני עובדת עם פסיכולוג ושואלת את עצמי שאלות באופן קבוע - שאלות כמו ההחלטות שלי ולמה קיבלתי אותן. התשובה היא שאני מאוד אוהבת את הספורט הזה ואת אומנויות הלחימה וזה מה שתפש אותי וזהו.

 

כל קרב תופס אותי בתקופה אחרת בחיים.

קרב הוא תמונת מצב נוכחית של החיים. אני לוקחת את הקרבות למקום הכי נפשי ופסיכולוגי וכל קרב הוא סממן לתקופה הנפשית - תמיד אני מנסה לפתור משהו עם עצמי או להתמודד עם איזה קושי. 

 

אני מאוד עקשנית ולא מוותרת.

לנצח באיגרוף זה עניין של אופי. לא משנה כמה קשה או כואב, ממשיכים עד שזה נגמר.  קרב של אליפות עולם הוא 10 סיבובים של התמודדות מול אדם שרוצה להפיל אותך. אפשר להישבר כל רגע.

לא לוותר עד השניה האחרונה זו תוצאה של אימון מנטלי של המון שנים.

בקרב האחרון עבדתי על עצמי על לא להתעצבן. לא לצאת מהתוכנית לא משנה מה קורה. אני בנאדם של דם חם וללכת עם ראש בקיר זה מסוכן. אני מפחדת להפסיד, והיה לחץ ושידור חי, והצרפתייה רוצה לקחת לי את חגורת האליפות, ובקלות אני עלולה לזנוח את התכנית. אבל עבדתי על עצמי ? לשמור על קור רוח, להישאר רגועה ולא לקחת סיכונים מיותרים ובקרב האחרון הצלחתי לעשות את זה.   

אם גבר ישראלי היה אלוף עולם באגרוף הוא בטוח היה מרוויח יותר ממני.  

אין כיום בעולם אף מתחרה שלי שהיא גם מאמנת ומדריכה.  הן קמות בבוקר ומתאמנות ויש להם מכון ומאמנים צמודים, בגדים וציוד והכל. אני צריכה גם וגם.

אבל הכסף הוא לא מה שחשוב לי. וגם לא התהילה. אני נורא רוצה שתהיה יותר מודעות לתחום אומנויות הלחימה בכלל ולאיגרוף בפרט. העיסוק בזה מעביר אנשים תהליכים נפשיים ושינויים חיוביים. אנשים מבוגרים  שמתאמנים אצלי פתאום מקבלים אומץ וביטחון להחליף עבודה. אנשים מגשימים חלומות וזה מבחינתי השיא. זה מה שגורם לי אושר.

 

החלום שלי הוא להקים בית ספר לאיגרוף.

זה החלום שלי מגיל 16. בית ספר שכולל גם לימודים וגם אומנויות לחימה. בעולם המסוים הזה יש המון ערכים: משמעת, אחריות, עבודה קשה ופיזית. 

אני רוצה שאנשים יכירו את עולם אומנויות הלחימה וישנו את הגישה אליו.

צריך לשנות גם את חוסר המודעות וההכרה מצד הרשויות. המועדון שלי בתל אביב הוא המועדון היחידי לאיגרוף בארץ, והוא עומד להיסגר בגלל קשיים תקציביים.  העירייה טוענת שאין לנו הישגים ולכן אנו לא יכולים להיות מוכרים כעמותה. זכיתי 4 פעמים באליפות העולם, זה לא הישג?!

מי שמימן לי את הקרב האחרון  בפריז היה ראש העיר המקומי שמימן את כל התחרות. הכל פה עקום לחלוטין.

 

יש לי מעריצים, גם נשים וגם גברים, בעיקר בגרמניה.

הנשים מעריצות אותי בגלל הגאווה והסולידריות הנשית,  והגברים - כי אני עושה דברים שהם לא יכולים לעשות. הם רוצים חתימות, ,לוחצים לי את היד, רוצים להצטלם. השבועיים האחרונים היו הפתעה בשבילי גם בארץ. אנשים מזהים אותי בבית קפה. זה נורא נעים ועושה חם בלב.

 

עם מי הייתי רוצה לשתות קפה?

עם ג'רי סיינפלד. אבל מבחינה מקצועית יש ספורטאי-על אחד שהוא דוגמה ומודל עבורי בתור בן אדם - וזה רוג'ר פדרר.