מציינים את יום השואה ב-Onlife:

 - שום דבר בעולם לא מכין אימא לחנוק את תינוקה

 - העליתי את הבן שלי לרכבת לטרבלינקה בשביל האותנטיות

 - הספרים שאתם חייבים לקרוא על השואה

 

 

ההורים שלי הם שורדי שואה אבל אני לא דור שני.

הדגש על שורדים הוא שלהם. הם טענו שאף אחד לא הציל אותם מכלום. אלא הם שרדו והצליחו ליצור חיים. וזה באמת היה ככה. גדלתי בבית מעולה ובריא, מלא שמחת חיים. ההורים שלי לא העבירו לי פחדים או חרדות, הם אהבו את החיים, העריכו את החיים, צחקו, חיו, נסעו, עבדו, בנו. צחקנו כל הזמן על השואה, לא היה טאבו על כלום.

 

למרות השואה, הם לא היו מצולקים. הם נתנו לי הרבה ביטחון עצמי, בטחון בכוח שלי. גדלתי בצורה מאוד נורמלית. בלי שום חסכים. כשהייתי בת ארבע, אימא שלי שהיא רופאה, נסעה לשנה להשתלמות לחו"ל. בעולם בלי טלפונים ניידים ואינטרנט לשמירה על קשר. ועובדה שלא קרה לי כלום, לא הרגשתי שנטשו אותי. היא הייתה פמיניסטית עוד לפני שידעו מה זה.

 

אימא שלי הייתה מייסדת שירותי הבריאות לבדואים בנגב. פעם באחד הראיונות היא נשאלה על ידי עיתונאית, איך למרות השואה, היא קמה ועשתה מהלך כזה. אז אימא שלי ענתה: "זה לא למרות השואה אלא בגלל השואה".

 

 

נסעתי לאושוויץ פעמיים.

פעם אחת בטיול משפחתי עם אמי בתחנות חייה, ופעם אחת בהזמנת הצבא. כשעמדנו עם אמי באושוויץ, היא סיפרה  לי שהיא התחילה ללמוד רפואה עוד בשנות ה-30, אבל סולקה בגלל נומרוס קלאוזוס, כשחזרה מהמחנה, לא היה לה אף אחד והיא החליטה לגמור את הלימודים.

היא נרשמה לאוניברסיטת ברטיסלבה, וכשסיימה את הבחינה האחרונה שהייתה בעל פה, אמרו לה הבוחנים : "מזל טוב ד"ר". היא יצאה מהחדר וקפאה על מקומה. לא הייתה לה נפש בעולם לספר לה שהיא סיימה את לימודי הרפואה.

 

עד היום הזה, הסיפור הזה הוא סיפור מפתח במשפחה שלנו שמזכיר לנו כל יום, כמה אנחנו בני מזל שיש לנו למי לספר מה קורה לנו בחיים. הילדים שלי יודעים שקודם כל, הם מתקשרים אליי לספר לי כל דבר.

 

אני לא עוסקת כל הזמן בשואה, אלא בעיקר בחברה הישראלית.

בתואר השני עסקתי בפסיכולוגיה, ורק אחר כך עברתי לעסוק בשואה, בעצם בצומת בין השואה בין לחברה הישראלית. זה היה אחרי ששמעתי את פרופ' יהודה באואר בהרצאה והרגשתי שזה מה שאני צריכה לעשות.

 

במחקר שאני כותבת עכשיו, אני עוסקת הרבה בחברה הישראלית והשואה היא ברקע. יש לי עולם שלם של רגשות סביבה. אני חוקרת את "היום שאחרי" השואה, את הסיפור של הניצחון האנושי. אני  לא חוקרת את השואה מהמקום הקורבני ולא מהמקום המצולק אלא מהמקום של חוויה מעצימה של הכוח לקום אחרי האסון ולבנות.

הסיפור הישראלי של אחרי השואה הוא  סיפור של אקטיביות.

הציבור שמגיע ארצה מ-45 ל-75 (רובו מגיע עד 1960) הוא ציבור בעל יצר הישרדות, שבונה ומעצב את חייו. הציבור הזה מותיר חותם עצום על החברה הישראלית.

 

לעומתנו, גם לערבים קרה אסון בנכבה, אבל הם משתמשים בו אחרת.

האם צריך להמשיך להתבכיין או לקום ולבנות כמו שאנחנו עשינו? זה שיח השואה שצריך להיות בינינו  ובין הערבים. הביטוי "משואה לתקומה", הוא תמצית הקיום שלנו פה. מאסון כזה כבד הלכנו לבנייה, למרות שדי איבדנו את האמונה ביכולת שלנו כקולקטיב, לשנות. בשנים האחרונות אנחנו כל הזמן נגררים.

 

לומר על ניצולי שואה שהם נזקקים היא אמירה פוגעת.

הם לא מסכנים, ורובם גם לא זקוקים לעזרה. ביום אחרי המלחמה, הם קמו בנו, והשאירו חותם על החברה הישראלית  מכל הבחינות. פתאום להחזיר את הדימוי שהיה בשנות ה-40 "הולכנו כמו צאן לטבח", הוא פשוט לא נכון.

 

רוב הנזקקים הם ניצולים ממעגל שני, מבוגרים שהגיעו מרוסיה בשנים האחרונות בחוסר כל ובגיל מבוגר. בעצם, חלקם לא ממש ניצולים, למרות שהם חיו ברוסיה בתקופה של המלחמה. בכלל הגדרה לגבי מי הוא ניצול היא מאוד נזילה. האם למשל, יהודי גרמניה שהגיעו לפה בשנות ה-30 הם ניצולי שואה? זו שאלה מאוד מורכבת.

לפני שנתיים כבר היו בתל אביב יותר טקסי שואה אלטרנטיביים.

אבל בעיניי זה שיח מחפש דרך, וזה משאיר את הזיכרון מאוד טרי כל הזמן. זה מאוד חיובי בעיניי, כי זה מרחיב את החיפוש אחר השואה, אחר המשמעויות שלה. החיפוש מגדיר אותנו כבני אדם. הציווי התנכי הוא "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", אז עצם העובדה שאנחנו מחפשים את המשמעות, אנחנו מגדירים את עצמנו, מי הפכנו להיות.

 

הגישה של החרדים כלפי יום השואה משתנה.

יש בחברה החרדית דיון על השואה. זה קשור לחינוך, ולמרחק הזמן שמאפשר להם לחשוב שוב על כל האתגרים הגדולים שהשואה מציבה לפתחם: הצדק האלוהי, מידת הרחמים. הזמן החולף נותן להם יותר כוח. יש פתיחות רבה יותר לנושא. יש בציבור הזה כיום כבר פחות פרובוקציות. הם מאוד פעילים ב- י' בטבת, והשואה היא חלק מזה.

הפרק של השואה מקבל נפח גדול מדי ולא בדגשים הנכונים.

כי זה עובד על הרגש. התיאור הנקרופילי של זוועות השואה הוא מיותר בעיני.  נוצר מצב שהעיסוק בשואה אפקטיבי בהצדקת קיומנו פה. בעיני השואה היא אסון לאומי, אבל הפרקים היותר חשובים הם ההסטוריה של העם היהודי, הסיפור של הניצולים- השורדים. איך הם באו לפה אחרי כל מה שקרה להם והמשיכו לחיות. השואה היא פחות חשובה.

 

מותר להשוות את השואה לאסונות אחרים, אבל לא לעשות לה טריוויאליזציה.

כי אנחנו מבינים את העדר תקדימיותה רק בגלל ההשוואה. אם היא קרתה אז היא יכולה לקרות עוד פעם, מוכרחים להשוות. יש סקאלה של רוע. מההשוואה אתה יכול להבין יותר את מה שקרה. אבל לא כל אסון הוא שואה. מתנחלי גוש קטיף רשמו מספרים על הידיים, בעיני זה שווה ערך להכחשת השואה.

אני לא בטוחה שתלמידי תיכון צריכים בכלל לנסוע לפולין.

אני רואה בזה עיוות. התלמידים צריכים להתחבר לנופים של הארץ הזו, לשפה, כי העברית זה הדבר הראשון שקושר אותנו לפה. שפה זה הקשר הכי חזק של אנשים לאדמתם. הם צריכים לנסוע להכיר את הארץ.  ככה הם יאהבו אותה, ירגישו מחוברים אליה.

 

הפמפום של השואה הרס את יסודות הציונות.

התמצית של הציונות הייתה שאנחנו ככל העמים, אבל הדגש היה על היוזמה שלנו. גם לפני השואה וגם אחריה. אנחנו לא חיכינו לאמנסיפציה אלא הדגש הוא על אוטואמנסיפציה. גם אחרי השואה הרגשנו שיש בכוחנו לשנות את גורלנו.

 

הפמפום הזה של השואה כדבר הכי חשוב, הרס את יסודות הציונות, מדינת ישראל הפכה להיות אלטרנטיבה לאסון, זה כל מה שאנחנו היום.

זה בעיני אסון לאומי. אנחנו כבר לא מאמינים בעצמנו,  אנחנו מוכי גורל, אנחנו לא יוזמים, כלום לא מוציא אותנו לרחובות. השיח הדומיננטי הוא פוסט ציוני.

 

עשרת ימי תשובה בשבילי הם בין ערב יום השואה לבין ערב יום העצמאות.

אלה ימים של חשבון נפש. כבר במוצאי פסח מתחילה לחלחל לתוכי תוגת הישראליות. אם יש משהו בעיניי שהוא ישראלי צרוף,זה התחושה הזו.  אני מתחברת לזה עוד מילדותי. אני מקווה שלא יגעו בצירוף הזה.

 

אני מקווה שיום השואה יהיה רלוונטי גם בעוד 100 שנה.

כי הוא יום ממלכתי, לא מחובר לקודקס בלוח השנה היהודי, אולי מישהו יחליט שלא יהיה בו כבר צורך. אני מנסה לשמר את האווירה של הימים ההם, יש לי המיה אל התחושה של הסולידריות.

 

אני עומדת בצפירה, וזה מרגש אותי, כי זה המקום המשותף שלנו כעם, למרות שבשנים האחרונות הסולידריות התפרקה. גם טקס הדלקת משואות הוא טקס קיטשי,  אבל אני דומעת מולו, אני מאוד מתרגשת. למרות שיש בי יסוד ציני, זו תחושה עוד מהילדות שאני נוצרת בלבי.

 

פרופ' יבלונקה היא פרופסור מו המניין בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון, הסטוריונית ראשית של מוזיאון לוחמי הגטאות, יו"ר המוזיאון למורשת היהדות דוברת ההונגרית בצפת, ויו"ר ועדת המקצוע ללימודי ההסטוריה במשרד החינוך