גם אחרי שנים רבות במקצוע, אני לא יכולה להיות מודעת למי שמקשיב לי כשאני משדרת, כי אחרת אימה יכולה ליפול עלי.

העבודה נעשית בהתאם לאיך שאני מאמינה שהיא צריכה להיעשות, מבלי לחשוב כל הזמן למה הקהל מצפה, למעט העובדה שאני מנסה לחשוב מה מעניין אותו.

 

איך לא נשחקים? השגרה משתנה.

אני לא מגיעה מדי בוקר לאותו סניף בנק שהעבודה בו חוזרת על עצמה וכל מה שמתחלף לך מול העיניים זה אנשים. בעבודה שלי כל יום קורים דברים חדשים. אני לא יכולה לספור כמה שנים אני עושה רדיו או כמה שנים שאני בגל"צ, ואני בסוג של ערנות, התלהבות ועניין כאילו זהו יומי הראשון בעבודה. יעידו על כך הסובבים אותי.

יהיו מי שיגידו שחדשות זה משעמם, אבל אני חיית אקטואליה.

המקום שלנו ייחודי מבחינת החדשות שהוא מייצר. אנחנו לא דומים לשוויצריה או לשבדיה, המציאות שלנו קדחתנית, אנחנו מוקפים אויבים מבחוץ וגם בפנים ובאופן כללי, אנחנו לא חיים בשלום בתוכנו. כמו שאמר מנחם בגין: "נאבר א דל מומנט". אין פה רגע דל.

 

מדברים על הקיץ בהקשר של עונת מלפפונים ואני שואלת על מה מדובר בדיוק.

אני לא מצליחה להעביר יום בלי שנפיל ונזרוק לפח אייטמים טובים, מרוב שאנחנו עסוקים בחדשות שקורות. שום חדשה דרמטית לא מחזיקה מעמד כי מיד מגיעה אחרת. אם אתה אדם שחי עם זה, מעורב, זה מרתק ומעורר אותך ? החיים הופכים למאוד מעניינים.

 

יש כל כך מעט ימים שאין חדשות. תנו לי מזה עוד ועוד.

גם מתחת לאדמה אביא נושאים מעניינים, כמו מחירי הירקות שעולים והיעדרותה של הכוסברה משולחן החג. אינסוף דברים מגזיניים שאולי לא ממש בוערים, אבל מתרחשים כאן ועכשיו. שיביאו לי קצת מהשעמום הזה, אני אתמודד איתו.

 

אני לא מגיעה אף פעם לרמה הצינית שבה אני אומרת: "נהדר, קרה אסון, יש לי במה לפתוח תכנית".

אני מכירה את השיח וההומור השחור הזה, ואולי אחד הדברים ששומרים אותי הוא העובדה שאני לא שם.

 

זה לא שהמציאות נעשתה נוראה יותר, אבל דברים רבים שפעם הושתקו ולא

נחשפו, היום יוצאים לאור, ולכן יש תחושה מטעה שהכל נעשה יותר נורא.

האם יש יותר זוועות או שאנחנו פשוט יותר חשופים להן? השאלה היא זוועות מאיזה סוג. פיגועים? אנחנו יחסית בתקופה שקטה, טפו טפו. מקרי אונס, גילוי עריות תמיד היו, אבל לא תמיד הגיעו למודעות הציבור ואני מאמינה שלנו, התקשורת, יש חלק גדול בעובדה שהדברים באים לביטוי.

 

יהיו מי שיגידו שחדשות זה משעמם, אבל אני חיית אקטואליה.

המקום שלנו ייחודי מבחינת החדשות שהוא מייצר. אנחנו לא דומים לשוויצריה או לשבדיה, המציאות שלנו קדחתנית, אנחנו מוקפים אויבים מבחוץ וגם בפנים ובאופן כללי, אנחנו לא חיים בשלום בתוכנו. כמו שאמר מנחם בגין: "נאבר א דל מומנט". אין פה רגע דל.

 

מדברים על הקיץ בהקשר של עונת מלפפונים ואני שואלת על מה מדובר בדיוק.

אני לא מצליחה להעביר יום בלי שנפיל ונזרוק לפח אייטמים טובים, מרוב שאנחנו עסוקים בחדשות שקורות. שום חדשה דרמטית לא מחזיקה מעמד כי מיד מגיעה אחרת. אם אתה אדם שחי עם זה, מעורב, זה מרתק ומעורר אותך ? החיים הופכים למאוד מעניינים.

 

יש כל כך מעט ימים שאין חדשות. תנו לי מזה עוד ועוד.

גם מתחת לאדמה אביא נושאים מעניינים, כמו מחירי הירקות שעולים והיעדרותה של הכוסברה משולחן החג. אינסוף דברים מגזיניים שאולי לא ממש בוערים, אבל מתרחשים כאן ועכשיו. שיביאו לי קצת מהשעמום הזה, אני אתמודד איתו.

 

אני לא מגיעה אף פעם לרמה הצינית שבה אני אומרת: "נהדר, קרה אסון, יש לי במה לפתוח תכנית".

אני מכירה את השיח וההומור השחור הזה, ואולי אחד הדברים ששומרים אותי הוא העובדה שאני לא שם.

 

זה לא שהמציאות נעשתה נוראה יותר, אבל דברים רבים שפעם הושתקו ולא נחשפו היום יוצאים לאור ולכן יש תחושה מטעה שהכל נעשה יותר נורא.

האם יש יותר זוועות או שאנחנו פשוט יותר חשופים להן? השאלה היא זוועות מאיזה סוג. פיגועים? אנחנו יחסית בתקופה שקטה, טפו טפו. מקרי אונס, גילוי עריות תמיד היו, אבל לא תמיד הגיעו למודעות הציבור ואני מאמינה שלנו, התקשורת, יש חלק גדול בעובדה שהדברים באים לביטוי.

 

גם אחרי שנים ארוכות במקצוע, אינסוף ראיונות חקוקים אצלי.

אני בכיינית גדולה ובצוות שלי יודעים שזה בדרך כלל נגמר בבכי. אני משתדלת שלא ישמעו את זה בשידור. כבר היו לנו זוועות כמו רחל שאיבדה משפחה שלמה במסעדת מקסים בחיפה. אני מדברת עם אישה כזאת ואין לי סיכוי להישאר בחתיכה אחת אחרי הראיון. רק שלשום ראיינתי את אמה של ענבל עמרם ז"ל. בית משפט אומר שצריך פרוטקציה כדי שהמשטרה תתעניין בך. הודיעו למשטרה שהילדה נעלמה והשוטר אפילו לא הרים את עיניו מהעיתון שלו. בית המשפט אומר שהמשטרה התרשלה. אלה דברים איומים, וזה קורה כל יום.

 

בכל מה שקשור לנושאים בתחום ההומניזם, בתחום הכאב החברתי הגלובלי, אני נוקטת עמדה.

אני יכולה להיכנס למעורבות אישית מאוד גדולה כשאני רואה עוולות שנגרמות לאזרח הקטן. אני לא יכולה להישאר שוות נפש, כשאני יודעת שיש ילדים אוטיסטים שלא נמצאה להם מסגרת כי מישהו במשרד החינוך לא הפנים את העובדה שמספר הילדים האוטיסטים הוא עצום ועולה מדי שנה. אם יש מנהל בית ספר כמו שמעון שיבר שהואשם בהטרדות מיניות ואני נפגשתי ושמעתי את המתלוננות, ואעשה הכל עד שהוא יועמד לדין, ואביא כמה שיותר עדויות להוכחת אשמתו. הכל כמובן במסגרת המגבלה שאי אפשר לשפוט אדם לפני שביהמ"ש גזר את דינו.

 

בכל מה שקשור לתחום הפוליטי הבוער בעצמותינו, נותרתי בעמדה השמרנית ואשמור את עמדותיי לעצמי. יש אסכולה הטוענת ששדרנים צריכים לנקוט עמדה. על פי המצפן האישי שלי, בכל מה שקשור בתחום הפוליטי השנוי במחלוקת, אין לי זכות לעשות שימוש במיקרופון כדי לקדם את עמדותיי. אני מקפידה מאוד להיות הגונה להביא את דברם של שני הצדדים, כדי לשמור על איזון.

 

בשידור, אני מנסה ליצור אווירה בלתי אמצעית.

עם נשים זה לפעמים אולי יותר נוח, אבל לא תמיד. במקומות של מקבלי ההחלטות ונושאי המשרות הבכירות בתחומים מסוימים המציאות כזו שמזמנת לי יותר מרואיינים גברים. אבל בשום אופן, הנשים המרואיינות לא פחות מוצלחות. להיפך. אינני נוקטת בהעדפה מתקנת, ואני לא יכולה לעשות את האבחנה מי המרואיינים הטובים יותר, הנשים או הגברים.

 

 

עד כמה החרטה היא חלק בלתי נפרד מעבודתי?

אני המצאתי את הדבר הזה, שנקרא "מחשבות טורדניות". זה כולל התדיינות עם עצמי, דין וחשבון עם עצמי, על גבול המופרעות. אני זוכרת כמעט כל ראיון שעשיתי בפריים טיים בטלוויזיה, אחד על אחד: עם יאסר ערפאת, עם סוהא, עם אורי זוהר. זו היתה תכנית סקופית והישגית. אני מייסרת את עצמי יום ולילה ותוהה האם שאלתי נכון או לא נכון. אני מטילה ספק בכל דבר כמעט, שלא כמו הרבה אנשים במקצוע.

 

 

גם אחרי שנים ארוכות במקצוע, אינסוף ראיונות חקוקים אצלי.

אני בכיינית גדולה ובצוות שלי יודעים שזה בדרך כלל נגמר בבכי. אני משתדלת שלא ישמעו את זה בשידור. כבר היו לנו זוועות כמו רחל שאיבדה משפחה שלמה במסעדת מקסים בחיפה. אני מדברת עם אישה כזאת ואין לי סיכוי להישאר בחתיכה אחת אחרי הראיון. רק שלשום ראיינתי את אמה של ענבל עמרם ז"ל. בית משפט אומר שצריך פרוטקציה כדי שהמשטרה תתעניין בך. הודיעו למשטרה שהילדה נעלמה והשוטר אפילו לא הרים את עיניו מהעיתון שלו. בית המשפט אומר שהמשטרה התרשלה. אלה דברים איומים, וזה קורה כל יום.

 

בכל מה שקשור לנושאים בתחום ההומניזם, בתחום הכאב החברתי הגלובלי, אני נוקטת עמדה.

אני יכולה להיכנס למעורבות אישית מאוד גדולה כשאני רואה עוולות שנגרמות לאזרח הקטן. אני לא יכולה להישאר שוות נפש, כשאני יודעת שיש ילדים אוטיסטים שלא נמצאה להם מסגרת כי מישהו במשרד החינוך לא הפנים את העובדה שמספר הילדים האוטיסטים הוא עצום ועולה מדי שנה. אם יש מנהל בית ספר כמו שמעון שיבר שהואשם בהטרדות מיניות ואני נפגשתי ושמעתי את המתלוננות, ואעשה הכל עד שהוא יועמד לדין, ואביא כמה שיותר עדויות להוכחת אשמתו. הכל כמובן במסגרת המגבלה שאי אפשר לשפוט אדם לפני שביהמ"ש גזר את דינו.

 

בכל מה שקשור לתחום הפוליטי הבוער בעצמותינו, נותרתי בעמדה השמרנית ואשמור את עמדותיי לעצמי.

יש אסכולה הטוענת ששדרנים צריכים לנקוט עמדה. על פי המצפן האישי שלי, בכל מה שקשור בתחום הפוליטי השנוי במחלוקת, אין לי זכות לעשות שימוש במיקרופון כדי לקדם את עמדותיי. אני מקפידה מאוד להיות הגונה להביא את דברם של שני הצדדים, כדי לשמור על איזון.

 

בשידור, אני מנסה ליצור אווירה בלתי אמצעית.

עם נשים זה לפעמים אולי יותר נוח, אבל לא תמיד. במקומות של מקבלי ההחלטות ונושאי המשרות הבכירות בתחומים מסוימים המציאות כזו שמזמנת לי יותר מרואיינים גברים. אבל בשום אופן, הנשים המרואיינות לא פחות מוצלחות. להיפך. אינני נוקטת בהעדפה מתקנת, ואני לא יכולה לעשות את האבחנה מי המרואיינים הטובים יותר, הנשים או הגברים.

 

עד כמה החרטה היא חלק בלתי נפרד מעבודתי?

אני המצאתי את הדבר הזה, שנקרא "מחשבות טורדניות". זה כולל התדיינות עם עצמי, דין וחשבון עם עצמי, על גבול המופרעות. אני זוכרת כמעט כל ראיון שעשיתי בפריים טיים בטלוויזיה, אחד על אחד: עם יאסר ערפאת, עם סוהא, עם אורי זוהר. זו היתה תכנית סקופית והישגית. אני מייסרת את עצמי יום ולילה ותוהה האם שאלתי נכון או לא נכון. אני מטילה ספק בכל דבר כמעט, שלא כמו הרבה אנשים במקצוע.

הלל ואני חיים מאוד את העבודה זה של זה.

החיים שאותם אנחנו חיים עם כל מה שקורה במדינה בוודאי מצויים בעבודתי כי בזה אני מתעסקת, ומן הסתם הם גם מצויים במחזות של הלל (מיטלפונקט. כס"ו). הוא הרי לא עוסק רק בתחום האינטימי של חיי משפחה, אלא כמעט בלמעלה מ-90 אחוז גם בעניינים הנוגעים בהוויה הישראלית על כל מובניה. אני מוצאת לפעמים את החיים הפרטיים שלנו בתוך המחזות, במשפטים שנאמרים מפי הגיבורה או הגיבור. גם בעבודה שלי אני מתייחסת להכל ולא פעם מדברת גם על בעלי. אבל יש לי טאבו אחד: אני לא מדברת על ההצגות שלו בתכנית שלי. במובן הזה הוא מקופח אצלי באופן טוטאלי.

 

אני בצריכה מתמדת של גירויים, ובמובן הזה אני כביכול לא נחה.

כשמנסים למדוד את שעות העבודה שלי, אני אומרת שזו עבודה בלתי נגמרת, כי כל הזמן צריך להיות בעניינים. המנוחה שלי מתחילה ביום רביעי בשתיים בצהריים כשאני יוצאת משידור, וגם אז אני לא נחה. אני באיסוף ובקריאה מתמדת של עיתונים, ספרים, תיאטרון, קולנוע, כל מה שקורה. אין לי כמעט מצב שאני לא עושה בו כלום.

 

כשאני בחו"ל אני בנתק מוחלט.

אני עומדת בפיתויים כמו גלישה ממחשב נייד או הצצה במהדורת חדשות. רק ביום האחרון אני מתחברת ובודקת מה קרה בינתיים. אני טסה השבוע לפרובאנס, אולי שם לא אעשה כלום.