אחרי שלוש עונות מוצלחות שבהן רן שריג ואדיר מילר חדרו ללבו של המיינסטרים הישראלי, הם מרשים לעצמם בעונה הנוכחית של "רמזור" להשתלח בצורה וולגרית בנשים. זוג הכותבים לא פסחו על גזענות כלפי אוכלוסיות מוחלשות אחרות, כמו הרוסים והמזרחים, אך נראה שבכתיבת העונה הנוכחית הם נטפלים למגזר חדש ומנסים בכל מחיר להשניא על הצופה נשים באשר הן (יש תחושה שהתסריט הזה נכתב לפני כמה עשורים – לפני שהבנו שאישה יודעת יותר מלבשל או לגדל ילדים).

דמותה של טלי (שמגולמת על ידי ליאת הר-לב הסופר-מוכשרת) שהפכה העונה לאימא, מוקצנת ביחס לעונות הקודמות. אם בעבר היא הוצגה כאישה מסרסת ומקטינה שהדביקה לבן זוגה שם של אישה (מירי). אז העונה, כל צרכיה וכל קיומה מהווים מטרד בעבור אמיר. יש מאמץ כל כך בולט להמאיס את טלי על הצופה, שלעתים נראה שאמיר בכלל לא נחוץ כדי שנבין שהיא פשוט דמות מזעזעת.

הנקה סביב השעון, טיפול בתינוקת או מחסור בשעות שינה בלילה - מצטיירות כמעמסה וכל ניסיון של טלי לגרום לאמיר לתת יד מוצג כקפריזה של אישה הורמונלית. בפרק האחרון חברתה של טלי, שמכונה על ידי אמיר 'חגית המנחסת' עונה על הסטריאוטיפ של החברה הפמיניסטית התורנית - חסרת חוש הומור וכעורה. חגית, שעובדת ב'טיפת חלב', מסבירה לטלי שאמיר צריך לקחת חלק שווה בהאכלת התינוקת. אמיר עושה הכול כדי להתחמק ולהשיג עוד כמה שעות שינה בלילה (עניין מוכר לכל זוג הורים). חלוקה שווה בין ההורים? אב שמגדל את בתו? אין שום סיכוי.

דמות האישה השנייה, לילך (יעל שרוני), מצטיירת כמסרסת ונצלנית. מאז גירושיה מאיצקו (ליאור כלפון), הגיבור הגברי השני בסדרה, היא עושה הכל על מנת למרר את חייו. היא מתוחכמת ובעלת אמצעים מגוונים, ואילו הוא הקורבן המסכן וחסר האונים. עורך דינה של לילך מתמחה בנושאי גירושין, ומתהדר בכך שכבר הביא להתאבדותם של מספר גברים גרושים.

נוסף על שתי דמויות הנשים המרכזיות, ישנן הדמויות המתחלפות – בנות הזוג של חפר (נירו לוי). חפר, שיחסו לנשים הוא אחד מצירי העלילה האיתנים של הסדרה, מוצא דרכים חדשות לספק את צרכיו כגבר עצלן וחרמן. בפרק החמישי, כנראה חצי השעה המיזוגנית ביותר ששודרה בטלוויזיה הישראלית מזה זמן רב, חפר בוחר, תחזיקו חזק, לקנות אישה אסיאתית. ("אישה אסיאתית היא כלכלית, הנשים הישראליות לא"). ולכן הוא 'רוכש' לו מטפלת שדואגת לכל צרכיו. כמובן, אחרי שהוא דואג לה לאזרחות, היא הופכת להיות אישה נצלנית ובזבזנית, כי הרי כל הנשים אותו הדבר.

אז מה היה לנו כאן? אישה מסרסת, נצלנית, בזבזנית, תלותית ומאוסה, במיוחד כאשר היא חוברת לנשים נוספות. הגבר הוא קורבן, מסכן, חרמן, רק רוצה ליהנות אבל לצערו יש נשים בחייו.

התגובות הציניות לטור הזה יגידו זה בסך הכל הומור, אין מה להתייחס ברצינות לסדרה שמטרתה לבדר ולהצחיק. בואו נבדיל קודם כל בין הומור לבין סאטירה – בעוד שהומור מגחיך ומקצין מצבים מהחיים היומיומיים, סאטירה כוחה באמירות החתרניות שיש לה על המציאות, ובשיאה היא לאו דווקא משעשעת, כי אם דוקרת. "רמזור" איננה תכנית סאטירית. היא מכוונת למכנה המשותף הנמוך ביותר, וכמו מופע סטנד-אפ היא מנסה להרבות בפאנצ'ים שהצופה ימצא בחייו שלו ויתחבר אליהם במטרה להצחיק אותו.

הומור מהסוג הזה מבוסס על הזדהות, ולכן יש בו פוטנציאל מסוכן. דמויות הנשים בסדרה  אינן מעוררות אמפתיה כלל ולכן מוצגות כאויבות של הצופה הגברי. בשונה מתכניות סאטירה דוגמת "ארץ נהדרת", שבה מוצגת תופעה באופן גרוטסקי כדי לומר עליה דבר מה ביקורתי, "רמזור" מסייעת לשריג, למילר וליתר הצופים לשמר את הסדר הקיים ועל יחסי הכוחות המגדריים. עמדותיו של שריג, כגבר גרוש אשר מציג את עצמו כקורבן של הנשים ושל מערכת המשפט, נעטפות בסדרה בהמון בדיחות שעוזרות להן להחליק בגרון ביתר קלות. הגיע הזמן להציב רמזור אדום למיזוגניה שמשתוללת לנו בפריים טיים.