כילדה, המראה שלי והבגדים שלבשתי לא ממש העסיקו אותי. הייתי סוג של טום בוי. המראה שלי התחיל להטריד אותי בעיקר בגיל ההתבגרות, בגיל 12. בגיל הזה הרגשתי מלאה מדי, נמוכה מדי, הפנים שלי נראו לי עגולות מדי ולא אהבתי את זה. זה לא שקיבלתי תגובות על המראה שלי או הגובה או הפנים שלי - זה היה משהו פנימי שלי, עם עצמי

 

אני, בת 10

כשאני חושבת על זה, גיל ההתבגרות הוא לא קל לאף אחת, כל הגוף משתנה אצל כולן, ואצלי זה גם לווה בחשיפה גדולה כי כבר בגיל צעיר התחלתי להצטלם והייתי בעין הציבור. חוסר הנוחות שלי התבטא בכך שנמנעתי מללכת עם נעלים שטוחות כי הרגשתי נמוכה, לא אהבתי ללכת לים כי הרגשתי שיש לי רגליים עבות, בעקבות זה גם לא השתזפתי והייתי לבנה לגמרי, לא רציתי ללבוש בגדים קצרים, ובגיל 16 עשיתי בפעם הראשונה קרחת. אפשר להגיד שמעולם לא עשיתי דברים לפי המקובל.

 

 

תמיד הייתי פחדנית

תמיד הייתי פחדנית. בכיתה ג' לפני שיעור ספורט, בטירונות במחנה 80. אפילו כשהציעו לי לקנות עבודת סמינריון מוכנה – פחדתי. כזו אני. פחדנית. בלוג אמיתי

 

 

 

ואז הגיע השינוי

העיסוק במראה שלי הטריד אותי תקופה קצרה יחסית, והיום אני מרגישה שזה היה עניין של החלטה. זה נראה לי היום מטורף "לבזבז" את החיים על מחשבות של איך אני נראית. מה שאין לך יכולת לשנות  - אין טעם להתבכיין עליו. 

 

היום אני יודעת שהייתי במרדף מטורף עד גיל 30: היה לי חשוב להגיע להישגים מקצועיים, היתה לי כמיהה לכסף ולמעמד. שמתי לעצמי יעדים והרגשתי שהם קריטיים. אני מגיעה ממשפחה במעמד בינוני (מינוס) ויחד עם זאת אני אדם נהנתן ואוהבת לחיות טוב, והיה לי חשוב לייצר לעצמי אפשרויות והזדמנויות ולאפשר לעצמי בטחון כלכלי.

 

השינוי שהעזתי לעשות בשנים האחרונות הוא להירגע: הגעתי לגיל 30 ואני מעיזה לנהל את החיים שלי ב"איזי". היום אני מרגישה שהגעתי להישגים ולרמה שציפיתי מעצמי ואני יכולה להרשות לעצמי ליהנות ממה שאולי רוב האנשים נהנים ממנו בגיל הנעורים. אני יכולה ללכת לים, לרכב על אופניים ולקחת את החיים בקצב איטי יותר. כנראה שהייתי צריכה לעבור מסע משלי, לעבוד בטירוף בלי להסתכל ימינה ושמאלה כדי לגיע למקום של האטה ורגיעה גדולה יותר.

 

לגבי עצמי - אני מרגישה היום אחרת לגמרי: אני לא גבוהה, והגובה שלי, כמו כל דבר - מקנה לי גם יתרון, כי הוא מאפשר לי לקבל מגוון רחב של תפקידים ודמויות. אני לא משקיעה זמן בלבוש ובאיפור - יכול להיות שזה עניין של תקציב וזמן ואני מרגישה נוח בכל מצב.  אני לא מוכנה יותר, בשום פנים, ללבוש דברים לא נוחים, ולא תתפסו אותי מדדה על עקבי שפיצים - אולי מקסימום בשביל תמונה לכמה דקות וזהו.

 

עם אלמה, הבת שלי

 

אוי ואבוי, חזיית ספורט

אני זוכרת שכשהתחלתי לעבוד בתיאטרון "גשר"  הגעתי לאירוע חגיגי, נדמה לי שזו היתה פרמיירה, בשמלה. המלבישה נגשה אלי בשקט, מבוישת משהו, והעירה לי שאני לבושה בחזיית ספורט. אני בתמימות אמרתי לה "נו ו..." – כי באמת לא ראיתי בזה בעיה. מאז היא מכירה אותי ויודעת שככה אני: אני לא מייחסת לדברים האלה חשיבות גדולה. 

 

היום אני מרגישה שבורכתי, ואני מרגישה טוב עם עצמי. המסע שלי לקבלה עצמית היה מנותק מדימוי גוף או קודים מקובלים. הבנתי שאין מראה חיצוני שלפיו אנחנו צריכים להתכוונן.  הגובה שלך או השמלה שתלבשי לא הם שיגרמו לך להרגיש טוב עם עצמך - זה משהו הרבה יותר פנימי. 

 

ועוד משהו שרציתי להגיד

עוד דוגמה קטנה לדבר שבעבר לא העזתי לעשות: הרבה אנשים, כך שמעתי, חושבים שהקליפ בהשתתפותי שרץ ברשת, על האמת מאחורי האימהות - הוא יציאה שלי והעזה שלי. האמת היא שמדובר במערכון קומי מתכנית הטלוויזיה "מחוץ לחוק", ואני מזדהה לגמרי עם הטקסט שנכתב עבורי: עם היכולת לדבר על אמהות כתפקיד עם המון קשיים ומאמץ, כי אני לא מאמינה בקלישאות של "חיי הוצפו באושר".

 

הקליפ הזה, בכל זאת, הוא לא ריאליסטי, הוא מוקצן כמו כל דבר קומי, ויש לו מקום חשוב בשיח של חשיפת החלק הפחות נעים (או היותר קשה) של להיות אמא. נשים שצפו בקליפ הזה הרגישו שנתנו להן לגיטימציה וביטויי לתחושות שרוב הנשים נמנעות לחשוף.