כל הצגה היא התעוררות מחדש כי הפחדים והתהיות וחוסר הביטחון מתעוררים.

אני משחקת בפעם ה-350 את "עלמה ורות" ובכל פעם יש לי כאב בטן, כי הקהל הוא אחר. קל מאוד להיכנס לשיגרה של עשייה אמנותית ולמקום הבטוח. אני אומרת: לחפש את הסיכונים ואת הלא נודע.

 

כשההצגה נגמרת והקהל מריע, אני אראה את האחד שלא מוחא כפיים.

הצורך לקבל את אהבת הקהל כל הזמן הוא לא דבר שאני מאוד מתגאה בו כי זה סוג של חולשה. עם זאת, לימדתי את עצמי במשך השנים לקבל את החולשות שלי, ושלא נורא אם לא כולם מרוצים ממני. יש בזה אושר נורא גדול.

 

אני לא תמיד רוצה לרצות את טעמם של המבקרים. יש לי ברית שכרתתי עם הקהל שלי.

כל כך הרבה שנים אני ביחסים עם הביקורת: ביקורות רעות, טובות, בינוניות, טעמתי מהכל. אני לא אגיד שביקורת טובה לא מחמיאה וביקורת רעה מעצבנת, אבל אם פעם זה היה מעצבן שלושה ימים, היום זה מעצבן 20 דקות. לומדים לחיות עם זה.

 

משחק זה כמו סיפור אהבה.

צריך לתדלק את התשוקה, למצוא מניעים חדשים וגירויים חדשים. זו מלאכת מחשבת ועבודה. צריך להשקיע בזה בדיוק כמו בחיי אהבה. אתה משקיע באהבה שלך למקצוע את אותה אנרגיה כמעט כמו שאתה משקיע לאהבה לבן זוג. למצוא מקומות חדשים, לחקור את עצמך ולאתגר את עצמך. 

 

אמנות היא כמו מזון בסיסי.

פעם ישבתי באחת מהישיבות שבהן מתחננים שלא יקצצו את תקציב התרבות עם אריק שרון, שהיה ראש ממשלה. היתה לו תכונה כזו לכתוב עם הראש למטה. כשהגיע תורי לדבר, אמרתי לו: "אדוני רוה"מ, אני אספר לך על אבא שלי. אבא שלי היה בן 16 כשפרצה המלחמה. הוא לא למד כלום, הוא היה פליט, הגיע לארץ ונפצע במלחמת השחרור. המלחמה הרסה לו את הנעורים והילדות.

כשעמדתי על דעתי הוא אמר לי: "יונה'לה, היתה גיבורה בתרבות היידיש בשם מירל'ה אפרת". הוא סיפר לי את מה שאבא שלו סיפר לו. אמרתי:  העובדה שמירה'לה אפרת עברה כגיבורת תרבות בין הדורות, היא הכוח של אבא שלי להגיע לפה ולהקים

משפחה. זה כוחה של תרבות וזה כוחו של עם. לא טנקים. הוא הרים את העיניים,

הסתכל עלי וחייך. ואני, בכל פעם ששיחקתי את מירהל'ה אפרת, אמרתי בלבי: "זה בשבילך, אבא".

להיכנס לבית האח הגדול? בחיים לא.

אני שונאת תוכניות ריאליטי. אני חושבת שהן האויב מספר אחת של תרבות שאמורה להתפתח. אתה פותח את הטלוויזיה ורואה אנשים שלא יודעים לשיר שרים. אנשים שלא יודעים לרקוד רוקדים. אנשים רוצים להצדיק את הצפייה ואומרים שזו מעבדה אנושית. אני רואה בזה מציצנות הכי פשוטה ופרימיטיבית. אמנות היא לא החיים, היא מעל לחיים. חוץ מזה שתכניות הריאליטי הן לא באמת אמיתיות. חלק מבוים וערוך. זו הונאה, מציצנות במקום הכי נמוך, ראשוני ופרימיטיבי במובן הלא טוב של המילה. זה לא דורש מאמץ. אתה לא אמור לחשוב או לשמוע טקסטים של בקט, לא לפענח או להיכנס לנשמה של עצמך. אתה סוגר את עצמך ומציץ לחיי אחרים.

 

כל הצפייה שלי בטלוויזיה מסתכמת בחדשות ובסרטים.

אני פריקית של חדשות ולא גאה בזה. כל הזמן יש לי צורך להיות מעודכנת במה שקורה. כך ינקנו מחלב אמנו, אחרת אין לי הסבר לזה לצורך להיות מעודכנים.

 

זה לא שאני נגד התחדשות השפה העברית, אלא שהיא מצטמצמת.

"שלוש ארבע חמש וחצי" היתה תוכנית מושקעת ומוקפדת. צילמנו תכנית בשבוע, עם אנשי מקצוע מצוינים ולשונאית שהקפידה על השפה. אוצר המילים נעשה קטן ומצומצם מרגע לרגע. כשעשינו, ששי ואני, את  "יונה וששי ופנדה וחצי", קלטת המבוססת על יצירותיו של ביאליק, לא היה לי שום חשק להסתגל לדור החדש, אבל מכורח הנסיבות הבנו שצריך טיפה להיות קצרים יותר. צמצמנו את זמן הסיפור כי יש פחות סבלנות ואי אפשר להתעלם מזה. ידענו שלא נהיה שלאגר גדול ויהיה קהל מצומצם שיקנה את זה, לא הרווחנו ואני עדיין גאה.

 

אני גאה בהרבה תפקידים בתיאטרון, ויש כמה דברים שאני גאה בהם פחות.

כמו הניסיון לעשות את הטלנובלה "ילדות רעות". מצד שני, למדתי מה אני לא רוצה לעשות יותר. ניסיתי טלנובלה כדי לא להיות מחוץ לעניינים, אבל אחרי ניסיון אחד הבנתי שזה לא המקום שלי ולא שייך למקצוע שלי. אני רגילה לעבוד על דמויות, לעבור תהליכים ולחטט בנשמה. אני לא בנויה לעשות כמה רפליקות, להיות מכונה וללכת.  

ולמרות זאת, מבחינת הקדימויות, אצלי המשפחה מעל הכל. לאורך הקריירה שלי, תמיד הייתי עצמאית, ויש סיבה טובה.

כשהבחירה במקצוע היא להיות בסערה כל הזמן ובמקומות לא בטוחים, אני חייבת את המקום הבטוח, והכי חשוב בחיים שלי ? הבית והמשפחה שלי, הילדים וששי. אני חייבת אותו כדי להתאזן. בקריירה אני לא שייכת לאף אחד, רק לעצמי.

כשהציעו לי קביעות ב"הבימה" סירבתי, כי חשבתי שהקביעות תהיה האויב בשלי. רציתי להיות דרוכה והכי טובה באותו רגע, להילחם על כל אחד בקהל. הרבה שנים נדדתי בין התיאטראות. הייתי בכולם: ב"הקאמרי", "הבימה", תיאטרון חיפה ותיאטרון באר שבע, ובשנים האחרונות בבית לסין שהוא תיאטרון קטן יותר וחצוף יותר. בכל מקרה, החוזים שלי לתקופה מוגבלת.

 

אני לא חושבת שאני יכולה לגלות על ששי דברים חדשים -  על הבמה או מחוצה לה.

מה שכן, אנחנו מופיעים עם "נוסטלגיה זה לא מה שהיה" כבר 7 שנים, ואני עדיין מקשיבה לו כשהוא שר ואומרת: "וואו, הוא שר יפה". זה עובד טוב על הבמה וזה כיף.

 

ששי ואני מיקמנו את עצמנו במקום שלא מתמסר לרכילויות ולא רואים אותנו בפתיחות.

יש לי ערימת הזמנות שאני מקבלת בדואר לכל מיני אירועים, מבטיחים לנו מתנות והעיקר שנבוא. אנחנו מנסים לשמור על הבית שלנו כמקום סגור ופרטי. במשך השנים הרכילאים למדו שצריך לכבד את זה.

צריך הרבה כוח. היו פעמים שיצאתי עם הצגה חדשה ורצו כתבת שער, אבל אמרו: את צריכה לספר משהו. אמרתי: "עזבו אותי מכתבת שער. מה לעשות, להמציא שאנסו אותי?" לרצות את המולך הגדול שרוצה קרבנות? אז שיחקתי בהצגה 250 פעם בלי למכור את עצמי.

 

חרם האמנים על אריאל?

צלצלו אלי ואמרתי שאני לא מסכימה לחתום. הם התפלאו כי אני ידועה כשמאלנית. צריך להחזיר את השטחים, לעשות שלום, אבל אני לא רואה שום הצדקה להחרים אנשים שלא חושבים כמוני. אני רואה בזה בגידה בערכים הבסיסיים שלי: להעריך כל אדם גם אם הוא חושב אחרת ממני. אני יכולה להביע את דעתי ולהגיד את כל מה שאני מאמינה בו, ואם יש לי טענות זה למדיניות הממשלה שיישבה אותם שם, אבל אני לא רואה שום דבר לא לגיטימי באנשים האלה. אני אוהבת אדם באשר הוא אדם. כבר אמרו לפני: אני אלחם עד חורמה כדי שתהיה להם זכות לחיות כפי דרכם, ומבקשת מהם שהתגובות שלהם למה שאמנים אומרים לא תהיינה אלימות.