בתחילת חודש מרץ, חשבתי שאני מזהה גוש בשד. לקח לי כמה ימים להביא את עצמי לקבוע תור, אבל ב-12.3, בבוקר של פורים, הגעתי לכירורגית השד שלי. אמרתי שאני חושבת, לא בטוחה, שאולי, אני מזהה גוש. קיוויתי שהתגובה שלה תהיה - זה? זה שטויות. בלוטת חלב. שאריות מההנקה. לא צריכות אפילו לבדוק. אבל לא, היא שלחה אותי לבדיקות.

-

שעה מאוחר יותר מצאתי את עצמי מתקשרת לקבוע תור לממוגרפיה ואולטרה סאונד, ואחרי שהציעו לי תור לעוד חודש וחצי, אמרתי שאני מצטערת, אבל הכירורגית אמרה שזה דחוף. סיבת הדחיפות? גוש. בום. יש לי תור לעוד יומיים.

צילום: גלי פלדבוי-קלינגר

יומיים אחרי, ואני יוצאת משעתיים ארוכות של ממוגרפיה ואולטרה סאונד. נתנו לי דיסק, ואמרו לתת אותו לרופאה, ואני, כמו ילדה טובה, פותחת את האפליקציה וקובעת תור לרופאה ליום ראשון. הו, הנאיביות. טיפ קטן – כשהתוצאות לא טובות, את לא צריכה באמת לקבוע את התור לרופאה, היא תגיע אליך. וכך הגיע למחרת בבוקר הטלפון מהכירורגית, שמבקשת ממני לקבוע תור לביופסיה וכבר שולחת במייל אוסף של הפניות לבדיקות, ואומרת שרק בעוד שבוע נדע מול מה אנחנו עומדות, אבל בכל מקרה כבר מכניסה למערכת בקשות לקיום עוד ועוד בדיקות, ושמות שהכרתי עד עכשיו רק מ"האנטומיה של גריי" נזרקים לחלל האוויר - MRI, פט סיטי, בדיקות דם - הקול שלה בטלפון מהדהד במעומעם, אני כבר לא בטוחה שאני שומעת היטב. מתקשרת לקבוע תור לביופסיה והם מזמנים אותי לאותו יום אחה"צ. הקצב מתחיל לעשות לי סחרחורת. אפשר לרדת בבקשה מרכבת ההרים הזו?

ואז  -  הפסקה. שבוע של המתנה לתוצאות הביופסיה.

שבוע אחרי, ביום רביעי בבוקר, עשרה ימים אחרי שהגעתי לראשונה לכירורגית, היא התקשרה אלי. מאותה שיחת טלפון והלאה, אני כבר לא רק עוד אישה שתהיה עוד כמה חודשים בת 40, נשואה +2, פמיניסטית, פעילה חברתית ופוליטית, סוציאל דמוקרטית, תל אביבית ועוד שלל הגדרות. מאותו רגע התווסף לי סטטוס חדש: חולה אונקולוגית. הי, אני נגה ויש לי סרטן. ווי לאב יו נגה.

בהתחלה התקשרתי לספר. התקשרתי לחברות, כל יום לעוד שתיים. זו היתה עבודה קשה, בכל יום הרגשתי שאני יוצאת מהארון מחדש, אבל הצורך לספר ולדבר על זה בער.

ואז, שבועיים אחרי אותו יום רביעי, התחלתי כימו, ובאותו היום העליתי פוסט בפייסבוק.

הפוסט היכה גלים, עוד ועוד חברים מהארץ והעולם כתבו לי, בתגובות בפוסט הציבורי ובפרטי, חיבקו וירטואלית, השיאו עצות, שלחו אנרגיות ואהבה וכולם חזרו על המילה אמיצה. "את אמיצה" כתבו לי. אמיצה שאת כותבת בגלוי על המחלה הזו. אמיצה שאת משתפת. ואני, אני לא הרגשתי אמיצה, אני הרגשתי שהורדתי מעל הגב שלי את משא הידיעה, את עול הסוד. מורידה מהגב ומניחה לפניכם. לא רוצה להתמודד עם זה לבד, אני צריכה להתמודד גם כך עם כל כך הרבה פחדים, וכאבים, ומחטים. אז למה שאתמודד גם עם הסתרה? ואני יודעת, שבפולניה, לא מדברים על "המחלה". שמסתירים קרחת בפאה, שמציירים גבות שנשרו מהכימו באיפור קבוע, כדי שהסביבה לא תרגיש, לא תדאג, לא תתערער. אבל גם אם לא נגיד את שמה, המחלה עדיין כאן, ואני לא דוד ביטן שאגיד שלא קרה כלום, כי כן קרה. אז אני מעדיפה לדבר, ולענות למי ששואל מה שלומי, כי זה משמח אותי ולא מציק לי. והעדפתי לדבר גם עם בת השמונה שלי בצורה הכי גלויה שיש, ולהגיד גם לה את המילה סרטן, ולהסביר מה זה בעצם, ואיך הטיפולים אולי עושים אותי עכשיו חלשה ועייפה, אבל הם בעצם עוזרים לי להבריא.

ולהביט למחלה הזו בעיניים, ופשוט להתמודד, כי אני לא לבד.