לפני כחודש נפגשתי עם חברה שלא פגשתי המון זמן, שתינו עובדות בתחום מאוד תובעני, עולם האירועים וההפקות, עבודה אשר גורמת לנו לפקוח את עינינו מדי בוקר בשעות מוקדמות ולסיים את יומנו בשעות הקטנות של הלילה...

 

'קבלתי הצעה להפקה מדהימה', היא ספרה לי, והייתי רוצה שתקחי עמי חלק בפרויקט, אחרי הבנה של מהות העבודה ופגישה עם הלקוח – יצאנו לדרך.

 

מדובר בפרויקט של שלושה ימים, עבודת שטח, זמן הקמות ארוך והזדמנות לעבוד עם קולגות מהמובילים בתחום, לקחנו שתינו נשימה ארוכה, ידענו שהתקופה הזו לא הולכת להיות הכי קלה בעולם, וזה בלשון המעטה, אך הסיפוק שנחוש במהלך כל ההפקה והידע שנצבור – ערכם לא יסולא בפז.

 

לאחר כשבועיים של תכנונים, בריפים, מצגות, תוכניות שטח והרבה תיאוריה, הגענו לשטח, כדי להפוך את חלומו של הלקוח למציאות, מצאנו עצמנו ימים שלמים עומדות על הרגליים בשמש, מנשנשות מכל הבא ליד והופכות את הרעב לעניין זניח ושולי.

איכשהו, בשעות המאוחרות של היום, תמיד היינו מוצאות עצמנו, אוכלות מאכלים עתירי שומן, עמוסי פחמימות, ולו רק בשביל להשתיק את הבטן ואת העובדה שלמשך יום שלם (ובזה שלפניו, וגם בזה שלפניו...) אכלנו את כל הדברים שאינם עושים טוב לגוף שלנו, אך לא הקדשנו מספיק זמן כדי לתקן זאת...

 

ביום השלישי להקמות בשטח אחד מספקי הבינוי, רונן, חבר טוב וותיק שלנו, הוציא מתיקו קופסת פלסטיק גדולה וסמן לנו מרחוק להצטרף אליו לארוחת צהריים, ומכיוון שגם אני, וגם יובל, לא נגיד 'לא' לאוכל, הצטרפנו אליו.

 

רונן הציג בפנינו קופסא מחולקת מלאה בכל הטוב שיש לעולם הזה להציע: ירקות חתוכים, גרגרי חומוס בצד, ומס' יחידות של נקניקיות צמחוניות, תפסנו, כל אחד מאיתנו, נקניקיה ביד ושתקנו, אני ויובל הסתכלנו אחת על השניה וידענו איך הולך להיראות התפריט שלנו בשטח, החל ממחר; 'מבינה?' אמרתי לה, 'תראי כמה קל לסדר לעצמך ארוחה חמה והכל בכלום עבודה!', המשכתי, 'פשוט מחממים את הנקניקיות בבוקר, מניחים אותן בקופסא, נותנים להן לשבת שם עד הצהריים, ואז פשוט אוכלים כשרוצים, כולנו נעדיף הרי לאכול נקניקיה עם תוספת ביתית לצידה מאשר להסתפק בנשנושים משקיות מרשרשות, מלאות שומן, לא משביעות ומזיקות.

 

 

הנקניקיות הצמחוניות עשו לנו חשק. באותו ערב, קפצנו לסופר השכונתי ישר למדף הקפואים של טבעול, ורכשנו, כל אחת מאתנו, איך לא – 2 אריזות מסדרת מוצרי '99 קלוריות' של טבעול (בכל זאת, הפיגורה, בגילנו, חשובה עד מאוד), התחמשנו בקופסאות פלסטיק וידענו שהחל ממחר אנחנו מסודרות!

 

מעט לפני שאסיים אשתף אתכם במקרה מצחיק שקרה לי הבוקר, זוכרים את האחיינים שלי מהטור הקודם? הבוקר קבלתי טלפון זועם מאחותי -

'מה עשית לילדים שלי?' היא שאלה ואני רק צחקתי כי ידעתי לאן השיחה הזו הולכת – 'הם לא מוכנים שאכין להם את האוכל שלהם לביה"ס, הם מתעקשים להכין אותו בעצמם', ואני, בשקט בשקט, נפחתי את חזי בגאווה עצומה, והבנתי עד כמה דברים שלפעמים עשויים להתפס בעינינו כגדולים ומאיימים, ואנו מתעצלים לבצע אותם, בסוף מתבררים כפשוטים, קלים וטובים...