בשלושת העשורים האחרונים מאז הוקמו המקלטים לנשים נפגעות אלימות, מסתמן קיפאון בפעולות המדינה למניעה וטיפול בתופעת האלימות נגד נשים. ועדות הוקמו ונפלו מבלי שנעשו שינויים מהותיים, ביקורות נשמעות לרוב, אך רבבות של קורבנות נותרות ללא מענה מהותי ולעיתים ללא רוח חיים.

 

עוד באון לייף:

 

ההערכה היא כי בישראל חיות כ-200,000 נשים נפגעות אלימות ובכל שנה נרצחות כ-15 נשים על ידי בן זוגן. רק מאז חודש יוני השנה ועד היום נרצחו כמעט עשר נשים בארץ על ידי בני זוגן או בני זוגן לשעבר. נשים אינן חסרות אונים וזקוקות להגנה ללא הבחנה, אך בחברה בה גברים נתפסים, מרגישים ומתנהגים כעליונים, אין ברירה אלא לקרוא לעזרה.

 

במדינה המשקיעה משאביה בביטחון ומקדשת את ההגנה על תושביה, נשאלת השאלה היכן ההגנה על תושבותיה?

 

בעבודתנו השנה, במסגרת הפרויקט בתוכנית נשים חונכות לזכויות והקליניקה לפמיניזם משפטי, המשכנו עבודה שנעשתה על ידי צוותים בשנים קודמות בניסיון למצוא פתרון חדש ומענה לבעיית האלימות נגד נשים בארץ. נבחנו שיטות הענשה וטיפול במדינות שונות וכן מופו הזכויות הניתנות לנשים שסבלו מאלימות. אנו למדנו ממה שכבר נכתב והרחבנו את הסקירה הספרותית, בשל קוצר הזמן וחוסר במשאבים לא ניתן לבצע במסגרת הפרויקט מחקר בשטח.

 

 

המסקנה אליה הגענו הינה שהפתרון צריך להיות הוליסטי- תחילה, נדרש שינוי בתפיסה ובחינוך לגבי כבודן של נשים וזכותן לביטחון ושלמות הגוף. נדרשת שלילת הלגיטימציה של אלימות כלפי נשים, שפעמים רבות אינה אישית וזוגית אלא למעשה מגדרית וחברתית ונתמכת בתפיסות סטריאוטיפיות. דוגמא עולמית בולטת לטענה זו היא תופעת הג'נדרסייד (רצח מגדר), המתרחשת כבר שנים רבות בעיקר באסיה ובמדינות מזרח ומרכז אירופה ובה עובריות וילדות מומתות ונרצחות, מפני שהן נתפסות כפחות שוות מבנים. האלימות הקשה שסובלות נשים רבות כל כך באוכלוסייה משמרת את מעמדן המוחלש בחברה.

 

בהמשך, יש לתת תשומת לב אמיתית וכנה לתלונות נשים כדי להימנע ממקרים בהם "הכתובת הייתה על הקיר", להתייחס במלוא הרצינות והרגישות ולהרחיק את הגורם האלים. לבסוף, במקרים בהם התרחשה האלימות יש לספק טיפול מקיף ומותאם וגישה לזכויות המגיעות לנשים שנפגעו כך שיוכלו לחזור לקיים חיים ראויים ולהשתלב בחברה.

מצאנו כי נעשתה עבודת מחקר בנושא אך לא יושמה, כך עולה מדוח הועדה הבין משרדית "לטיפול בבעיית האלימות במשפחה" משנת 1998 ודוח מבקר המדינה משנת 2012 על תפקוד רשויות מקומיות בפרק "פעילות רשויות מקומיות למניעת אלימות בין בני זוג וטיפול בנפגעיה", הסוקר המלצות שעלו בדוח הועדה אך לא יושמו ועדיין נדרשים כיום. למשל, מעבר של תלונות מהמרכזים למניעת אלימות לגורמי המשטרה והקמת גוף מתכלל שיקשר בין כל הגופים והגורמים הנוגעים לתחום- גם המרכזים למניעת אלימות, מקלטי נשים וגם גופי הממשלה ומשרדים שונים.

 

נוסף על כך, מראיונות שערכנו הסקנו כי לרוב קולן של הנשים עצמן אינו נשמע ולעיתים הטיפול אינו מותאם לצרכיהן או שיש קשיים במימוש הזכויות המגיעות להן. לפיכך המלצנו לקיים ראיונות תקופתיים עם נשים שיצאו ממעגל האלימות ומבתיהן או ממקלט ולבדוק מה באמת הן צריכות, וכן לשלב נשים שנפגעו מאלימות בתפקידים בגוף המתכלל לכשיוקם, כך תמיד יהיה ייצוג לקולן של הנשים שעומדות במרכז פעילות הגוף. הסקנו כי מעבר להגנה הפטרונית המוכתבת על ידי אנשי המקצוע, תהיה תועלת רבה בהשמעת קולן האותנטי של נשים נפגעות אלימות במרחב הציבורי ובאוזני מקבלי ההחלטות ולא רק באוזניהם של עובדים סוציאליים המסייעים ברמה הפרטנית.

נוסף על כך המלצנו על הקמת קהילה תומכת לנשים נפגעות אלימות אשר תקבל תמיכה מוסדית והקצאת מקומות מפגש, כמו מתנ"סים. הקמת הקהילה תעודד נשים להיעזר זו בזו ולפתח קשרים שיסייעו להן בהתחלה החדשה. קהילה זו תעניק תמיכה לנשים היוצאות מביתן או מהמקלט, לאחר שאיבדו את המסגרת המשפחתית. הן תוכלנה לשאוב חוזק ודוגמא מפגישות וקשרים חברתיים עם נשים הנמצאות במצב דומה.

 

אנו, כנשים צעירות במדינה, מקוות שבמקרה הצורך, המדינה לא תפנה גבה אלינו ולחברותינו. אלימות כלפי נשים משפיעה על כולנו, ולכולנו יש תפקיד מוסרי ואנושי במיגורה. בראש ובראשונה למוסדות המדינה. 

 

הכותבות הן פאטמה גזאוי, איריס דה פריז, סיבא ח'טיב ויעל רטנר. ארבעתן סטודנטיות למשפטים וחונכת לזכויות, המשתתפות בתוכנית נשים חונכות לזכויות והקליניקה לפמיניזם משפטי – שיתוף פעולה בין איתך – ????? משפטניות למען צדק חברתי והפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה