יש לי הרבה ביטחון על הבמה כזמרת, כי זה משהו שאני אוהבת ויודעת לעשות, אבל כשאני יורדת מהבמה אני בסך הכל ביישנית.

כבר מתחילת דרכי הדאגה לפרטיות היתה טבועה בי. אולי זו ביישנות בסיסית. רק האנשים הקרובים אלי מכירים אותי וטוב שכך. גם לי וגם לבן זוגי חשובה מאוד הפרטיות, ואף פעם לא השתמשנו בבית כדי לקדם יחסי ציבור.

 

הילדים שלי שונים מהילדה שאני הייתי. הם יותר פתוחים וקרובים. מה הסיבה? אני לא יודעת.

גם ההורות שלנו היא אחרת. זה ברור לנו לגמרי, אבל גם ילדים היום הם ילדים אחרים.

לא יודעת אם זו היתה הנוכחות שלי כילדה או נוכחותה של אמי כאמא. היא נפטרה כשהייתי מאוד צעירה ולא ממש הספקתי להכיר אותה. אני עוד התעסקתי עם עצמי כשהיא נפרדה ממני.

על הבמה זה המוזיקה, היצירה והשירים. לא המגדר שלך.

אני לא מבחינה בין המגדרים. נכון שנשים מדברות יותר רגשי, גם במלים וגם בנוכחות הבימתית. הדבר החשוב הוא מה אנחנו אומרות ואיך אנחנו אומרות את זה מוזיקלית.

 

עוצמת הדחף שמביא לעשייה משתנה תמיד.

יש תקופות שאני בתבערה פנימית לעשות, ויש תקופות שפחות. יש תקופות שיש דברים יותר בוערים לי מלשיר. אין לזה חוקיות, וזה לא שייך לגיל.

 

צריך ללמוד לקבל את ההצלחה וגם את הכישלון.

המקצוע שלי הוא מקצוע של טלטלות - הלוך וחזור. זה מצריך איזושהי גישה צינית או עטיית עור גס יותר. זה נכון שזה מנוגד לעובדה שכאני שרה, אני נחשפת ומדברת את נפשי על הבמה. כן, יש כאן איזושהי ניגודיות אבל צריך ללמוד לחיות עם זה.

 

הצלחה היא דבר ממכר שמנתק את הרגליים מהאדמה.

כמובן שפרופורציות הן הדבר הכי חשוב. אם את לא יודעת להציב לעצמך פרופורציות, הכישלון שיבוא אחרי ההצלחה כבר יכריח אותך להכניס אותן לחיים. בדומה למה שקורה כשאנחנו מתאהבים: אנחנו נורא מפחדים לאבד דבר יקר.

הלחנת השירה עושה איתה חסד גדול.

אני מאוד אוהבת משפטים שהם באנדרסטייטמנט, שלא מפורשים לגמרי. אני אוהבת את הדברים התמציתיים שבמשפט. הם יכולים לפתוח עולם שלם או תמונה שלמה של רגש, של נפש ושל סיטואציה. אני יודעת שזה לא נורא קומוניקטיבי ולא ישירו את שירי נתן זך בשירה בציבור, אבל זה מה שאני אוהבת. כל השירים של נתן, שנכנסו לקלאסיקה כמו "עץ השדה" - מי היה מגיע לזה בספר? בדיוק כפי שאני למדתי הרבה מהאנגלית שלי משירים של הביטלס, ולא שיש לי אנגלית כל כך טובה.

 

הרפרטואר שלי, שהוא אני, לא מחפש מרחבים גדולים. בסך הכל הוא מחפש אוזניים קרובות עם לב פתוח.

השירים שלי מאוד אינטימיים וכך מתאים לי, מה גם שאני לא מנווטת את עצמי לאיצטדיונים. האמירה הזו באה ממקום של פרספקטיבה, עשייה וסיפוק מאוד גדולים. יש לי ים של שירים כל כך יפים, שאני מאוד גאה.

 

משפט כמו "רק האהבה קירבה אותי לחיים" הוא דוגמה לכך שאפשר לראות את השירים כמסר.

אני יכולה לראות את זה כצורך שלי להגיד משהו שגדל אצלי בחיים. התובנה הזו שהייתי במקום אחד, אבל כשבאה האהבה הייתי במקום חדש.

 

פסטיבל הפסנתר בכללותו הוא פרויקט מבורך. הוא נותן הרבה מקום למוזיקה המקומית.

הפסטיבל נותן הרבה מקום להעזה, כי זה חשוב. ישבו מקום לניסיונות אחרים ולהרכבים חדשים.

על אף שמו, "פסטיבל הפסנתר" הוא לא רק פסנתר. במקרה שלי זה אמנם רק זמרת ופסנתר אבל יש הרבה מאוד שילובים מאוד מעניינים ויוצאים ממנו דברים מאוד טובים שאחר כך ממשיכים הלאה. אני אופיע עם גיל שוחט ומדובר בתענוג צרוף ובכל הסופרלטיבים האפשריים. כבר הייתי בשתי חזרות והחוויה היא בראשיתית. 

בסך הכל אני יותר ממרוצה.

אני מסופקת כשאני רואה את כל הדרך שעשיתי, ורק רוצה לשמר את הקיים. שהקהל החם והאוהב שהולך איתי כל הדרך יישאר איתי, כמו שאמר המשורר האהוב עליי: "טעמתי מזה ומזה", ובסך הכל מתוק לי בפה.

 

 

 

נורית גלרון תופיע יחד עם גיל שוחט ב"פסטיבל הפסנתר" ב-19 בנובמבר בשעה 21:00  במרכז סוזן דלל