אני למדתי תואר ראשון בקולנוע וטלוויזיה, והייתי תסריטאית בתחילת דרכי. כדי שההורים שלי יהיו מרוצים, הלכתי לעשות תואר שני במינהל עסקים. באמצע התגלגלתי איכשהו לחברת היי טק. ישבתי באחד מבתי הקפה בעיר, ופתאום חברה שלי ראתה על בחורה אחרת תיק שהיא רצתה, ואמרה: "אוי, כזה רציתי כל ימי חיי" והתביישה ללכת לשאול. היא ביקשה ממני ללכת לשאול, אני נענתי בחיוב, והתשובה שקיבלתי מהבחורה היתה: "אני לא זוכרת". שקר גדול, מן הסתם.

 

עוד באון לייף:

 

התשובה הזאת הובילה עם הזמן למיזם שעובד על מודל שמזהה פרטי אופנה מרחוק על ידי צ'יפים שמכניסים לתוך הבגד. עשינו פיילוט עם דונה קארן בניו יורק, הצלחנו לסגור את החנות שלהם במדיסון אווניו. קיבלנו ארבע מאות כתבות בכל העולם: ווג, ניו יורק טיימס, עיתונאים מיפן התקשרו לראיין אותי לכל מיני תחרויות חדשנות ביפנית אנגלית קלוקלת, ראיונות בברזיל וספרד, ממש הכל. תוך כדי כל הבאזז והחדשנות קיבלתי סטירה בניו יורק.

 

"טמטום ואופטימיות - זה מה שיזמיות צריכות". לירון סלונימסקי

 

זה היה יום של מינוס 10 מעלות בחוץ, ישבתי באיזה פגישה עם מנהל אסטרטגיה של חברת אופנה, והוא הסביר לי באנגלית פשוטה, שכל עוד אין לי המון צ'יפים ברחוב, הסטארט אפ יכשל. ובאותו ערב עזבתי את ניו יורק בשתי תחושות: או שאני סוגרת או שאני מוצאת מודל אחר, ובאותו רגע נזכרתי באברהם הפנר ז"ל, המרצה שלי בחוג לקולנוע, והתחלתי לחקור דמויות. התחלתי ללכת ללקוחות אופנה ולשאול מה הן רוצות, ובמקביל הלכתי לחברות אופנה ולנסות להבין מה הם רוצים.

 

הבנתי שאין נאמנות של לקוחות למותגים, וכולן מקבלות את אותן הנחות, כולן מקבלות את אותם מבצעים, ולחברות אופנה חסר מידע על לקוחות. הם לא באמת יודעים מי הלקוחות שלהן, לא משנה כמה כסף הן משקיעות. אז בעצם עם המודל שלנו, מישהי שלובשת פריט אופנה, מקבלת הנחה על זה שהיא הופכת להיות פרזנטורית של המותג. החברה מקבלת (באישור הלקוחה), את המידע הרלוונטי לפריט והוא נעשה ברקע, בצורה אוטומטית - וזה כל הלופ.

 

צפו בנאום המלא של לירון סלונימסקי מתוך הייד פארק סמארט: