מג ראיין היפה מ"כשהארי פגש את סאלי" כבר בת 54, שזה גיל צעיר לכל הדעות ובכל המובנים ובוודאי שבימינו אנו. אלא שנדמה שברשתות החברתיות ובאתרי הרכילות והבידור – אלו שאוהבים לתפוס את הכוכבים הגדולים ברגעים המביכים ביותר, מחפשים אותה בתקופה האחרונה בסיבוב. כמו כוכבות הוליוודיות רבות, מג ראיין מנסה לשמר את הנעורים הנצחיים על ידי ניתוחים פלסטיים, בוטוקס ושאר ירקות. באופן אישי אני חושבת שמדובר בסטארט אפ אדיר של מעיין הנעורים הטבעי והקידמה הטכנולוגית, אבל מיד נגיע לכך. קל לצחוק על מג ראיין שהיא נראית "זוועה", "מנותחת" ועוד שלל הערות שאנחנו כה אוהבים לזרוק לחלל הרשת. התגובות בטוויטר נעו בין "מנסה להיות מדונה" לבין "מי המנתח הפלסטי שלה לעזאזל".

 

 

על הפנים: האם פיתחנו אובססיה לניתוחים פלסטיים?

אנו חיים בעידן בו פלסטיקאים נחשבים לקוסמים וכוכבים מפקירים את גופם ופרצופם לידיהם. האם זו דרך לגיטימית להישאר בכותרות או בכלל הפרעה נפשית?

רנה זלווגר והניתוחים הפלסטיים

 

לכתבה המלאה

 

בערב בו פורסמה אותה תמונה מאד לא מחמיאה של ראיין מטקס פרסי הטוני, זו שהפכה לשערוריית בוטוקס גדולה, נכחתי במופע של להקת סימפלי רד. סולן הלהקה הג'ינג'י החמוד מיק האקנל, שהיה פעם סוג של גבר מסוקס, נראה כרגע כמו גברת בריטית ממנצ'סטר במועדון בית גיל הזהב, וגם הפרצוף שלו עתיר, או ליתר דיוק מופצץ, בעבודה מדוקדקת של פלסטיקאים מומחים ובתוכנם של מזרקים עם מגוון חומרים מאלחשי שרירי ההבעה. אלא שלא ראיתי שום התייחסות בכל הכתבות על מסע ההופעות האחרון והמוצלח של הלהקה, שנגעו לפרצופו של האקנל – שאגב, נראה שתי טיפות מים כמו מג ראיין באותה תמונה מטקס הטוני. תחשבו רגע כמה אש מקבלת מדונה בכל פעם כשהיא עולה לבמה עם מתיחה חדשה ושערורייתית. זה קרה לא מזמן גם לרנה זלווגר, שלפתע וביום אחד "השתנו לה הפנים", וגם למלאני גריפית שעד לא מזמן היתה הבדיחה התורנית של הביצה. מעניין שכשלג'ון טרבולטה השתנו הפנים, או לאקסל רוז – איש לא פצה פה.  

 

 

אנטי אייג'ינג זו לא מחלה של הוליווד בלבד

אולי הייתם מצפים ממני, וייתכן אפילו שאני ציפיתי מעצמי, שאעוט על פרצופה "המעוות" של ראיין כמוצאת שלל רב, או שאנצל את העובדה שהדיכוי של אידיאל היופי הוא זה שגורם לנו להיות משועבדות למעיין הנעורים הנצחי. אלא שהפעם הפתעתי את עצמי – ולא רק שאני לא אעיר שום הערה על המראה החדש של ראיין, אלא גם אחזק אותה בהמשך צעדיה. למה? כבר תבינו.

 

המלחמה ב"זקנה", או כפי שקוראים לה "אנטי אייג'ינג", הוא לא סיפור הוליוודי על אף מה שאנחנו אוהבים לספר לעצמנו. נכון, הדרישה לשחקניות רעננות וצעירות על פני אלה שפניהן עברו איזה קילומטרז' או שניים מצליחה להפיל את הפור ולגרום לכל שחקנית מעל גיל שלושים לעצור את סימני הזמן. אבל טרנד או לא טרנד, ברור לכולנו שאין אישה בעולם שלא רוצה לשמר את נעוריה.

 

קחו למשל את המלחמה ברזון הקיצוני. אין ספק שתעשיית הבידור בכלל ותעשיית האופנה בפרט, עברה איזושהי מהפכה רצינית בשנה-שנתיים האחרונות, עם עליית התודעה למידות הגדולות והלגיטימציה של נשים שלא להתחבא מאחורי עומס משקלן. אנחנו רואות על המסלול ובקמפיינים דוגמניות במידות גדולות, כוכבות-על לרוב לא סובלות מאיזושהי אפליה על רקע משקלן. אלא שבשורה התחתונה, תעשיית הדיאטות עדיין פורחת, ואם תשאלו כמעט כל אישה שנייה ברחוב היא תאמר לכן "הלוואי ויכולתי להיות שני קילו פחות". למה? אין לי תשובה. אולי זו דרכו של עולם, אולי הקיבעון שרזה וצעיר זה יפה ונחשק הוא משהו שלא משנה מה נעשה, אי אפשר לשנותו. קצת כמו DNA קבוע של תסמיני החברה המערבית שלא ישתנו לעולם. וזה בסדר. כן, זה ממש בסדר.

 

לא רוצה להיות יפה בשביל החברה, אלא בשביל עצמי

הבוטוקס והמאמץ לשמר את חלב הנעורים מחליק עור הפנים הוא לא הבעיה של הוליווד, או של התקשורת, או אפילו שלנו, האנשים שאוהבים לנגח בטוויטר או בפייסבוק כל אושיה אלילית שיצאה מקו הנורמה. זו בכלל לא בעיה. אנחנו מתנגחים ונבהלים ומופתעים, אולי כי בשורה התחתונה כולנו מפחדים. גם אני הייתי עד לא מזמן בין מתנגדי הבוטוקס, מאלה שאומרים "תראי איך זה מעוות לה את הפנים". אולם כשאני מביטה במראה ממרום 39 שנותיי, ומנגד חושבת על הנפש שעדיין לא מלאו לה 18, אני לחלוטין לא שוללת את האופציה להזריק משהו בעצמי ביום מן הימים.

 

אילו העבודה שלי היתה טלוויזיונית ופרונטלית יכול להיות שכבר הייתי עושה את זה. לא כי יש איזה שהוא אידיאל יופי שאני צריכה להשוות את עצמי אליו, אלא פשוט כי אני רוצה להיות יפה וצעירה בעיני עצמי. זה הכל. להאשים את החברה, את התקשורת ואת התעשייה זה קל. לזרוק את כל האשמה על הבלי החברה המערבית ולצחוק על אחרים בטוויטר זה קל עוד יותר.

 

מג ריאן בטקס הטוני

מג ריאן בטקס פרסי הטוני לפני שבוע, ומג ריאן של שנות ה-90. צילום: Shutterstock/Reuters

 

אני מאמינה שאם כל אחד ואחת יסתכלו לתוך עצמם, הם יבינו שמדובר בפחד אישי, קיומי, שגם אם לא היה טרנד גורף הוא עדיין היה קיים. גם במאות הקודמות, עוד בטרם נקבע המונח המודרני של אידיאל היופי, נשים היו טובלות באמבטיות חלב כדי לשמר את מעין הנעורים. זה הטבע האנושי. תודה לאל שלא צריך לטבול בכל בוקר בחלב ואפשר להסתפק בזריקה קטנה ולא יקרה בכלל. מי אמר שאין יתרונות לחיים במאה העשרים ואחת.

 

כך שזה לא ממש משנה מה אנחנו חושבים על מג ראיין ו"המראה החדש שלה" או מהי ההנאה שאנו מפיקים מלשאול "ראיתם מה היא עשתה לעצמה?!", כל עוד היא עצמה התעוררה בבוקר אחרי ההזרקה במצח והמתיחה החזקה ההיא בסנטר, והיתה מרוצה מעצמה ברגע לפני שעלתה על הבמה בטקס פרסי הטוני. כי זה מה שחשוב באמת, לא?