סיון, בת 27, לא היססה לספר למנהלת שלה שהיא בהיריון. "מעבר ליחסי העבודה בינינו, אנחנו חברות ממש טובות, כך שהיא ידעה ממש מההתחלה. לא יכולתי להסתיר זאת ממנה. עם זאת, ברור לי שזה לא שגרתי. רוב הנשים מספרות בחודש הרביעי לערך, כשהן מרגישות כבר יותר בטוחות עם ההיריון ואי אפשר להסתיר אותו יותר".
עוד באון לייף:
- חופשת לידה: האם לשוב לעבודה בסיומה?
- נשים אחרי לידה: האמת שאנחנו מעדיפים להדחיק
- קשה אבל משתלם: אבות בחופשת לידה
החוק היבש קובע כי אשה חייבת לדווח על היריונה עד סוף השבוע ה-18 (ארבעה חודשים לערך). אולם מעסיק שלא דווח לו על היריון בשלב מוקדם יותר עלול לחוש מרומה ושקיימת בעיית אמינות עם העובדת. לכן הסתרת ההיריון עד לזמן הקבוע בחוק עלול, בסופו של דבר, לפגוע בעובדת.
עם זאת, נשים רבות חוששות לספר על היריונן בעבודה. הן פוחדות שמיד יופלו לרעה, שיסתכלו עליהן אחרת, שישנו את תנאי עבודתן ובמקרה הגרוע מכל – שההיריון יביא לפיטוריהן. אמנם נשים הרות מוגנות בדיני העבודה, אך פעמים רבות מצליחים המעסיקים להביא לפיטורי אשה הרה, על אף החוקים המגנים עליה.
מבחינת חוק עבודת נשים, פיטורי אשה בהיריון, בעלת ותק של חצי שנה לפחות במקום העבודה, הם אסורים ללא אישור משרד הכלכלה. עם זאת, גם במקרים שבהם העובדת מועסקת במקום העבודה פחות מחצי שנה, אין זה אומר שהיא אינה מוגנת מפיטורים הקשורים בהיריון: היא יכולה לטעון כי פיטוריה מהווים אפליה אסורה מכוח סעיף 2 (איסור אפליה) לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה.
לנשים רבות קשה להסתיר את ההיריון שלהן, אם בגלל בטן שיוצאת מהר או בשל בחילות נוראיות בשליש הראשון והיעדרויות תכופות מהעבודה. אם הבוס יגלה בעקיפין כי העובדת שלו בהיריון, הוא יכול לפטר אותה ולטעון כי לא ידע בכלל על קיומו של ההיריון. אז מתי כדאי לספר למנהל, מבלי לפגוע בזכויותיך בעבודה מצד אחד ובפרטיות שלך מנגד?
לדברי שני, בת 33, שעובדת בגוף תקשורת גדול ונמצאת בתחילת היריונה השני, "בהיריון הראשון שלי סיפרתי למנהל שלי כבר בחודש השני כי הרגשתי שכולם יודעים, אחרי שהיינו בחתונה של קולגה ולא שתיתי כלום. על אף שהסתובבתי עם כוס יין ביד כל הזמן פחדתי שאנשים יקלטו ויתחילו לרכל, והעדפתי שהבוס שלי ישמע זאת ממני. בהיריון הנוכחי אני ממתינה עד אחרי השקיפות העורפית (שבוע 12-13). אם הייתי חוששת מפיטורים, הייתי ממהרת לומר כי אז אני מוגנת, אבל בתקופה הזו אין לי חשש, אז אני מחכה עד שנראה שהכל מתנהל כשורה".
כשסיפרה שני למנהל שלה על ההיריון הראשון הוא הגיב בהתרגשות גדולה. "כמה חודשים לפני ההיריון ביקשתי העלאה והיא אושרה – ואז נכנסתי להריון במקרה. פחדתי שהוא יחשוב שהכל היה מחושב ומתוכנן הבהרתי לו שההעלאה לא היתה קשורה להיריון. הוא אמר שאני לא צריכה להגיד בכלל דבר כזה. זה היה החלק היחיד שהרגיש לי לא נוח בהיריון".
עם זאת, מאז חלפו כמה שנים ולאחר חילופי מנהלים וקידומה לתפקיד אחר, היא משוכנעת שהפעם זה לא יתנהל כך. "אני משוכנעת שהנוכחי יחליף צבעים וישאל אם אני לא יכולה לדחות או לבטל את זה, אבל אגיד לו שיש לו חצי שנה להתארגן על מחליף. אני בטוח לא מצפה ממנו להגיע עם אותה הבנה כמו עם המנהל הקודם. בעיקרון זה מאוד תלוי איך את מרגישה במקום העבודה שלך, אבל אני באה בגישה של 'אני מודיעה לך מה הולך להיות עכשיו, ואתה לא יכול לעשות כלום בנידון'".
מורן, בת 35, אמא לשניים, שעבדה כמנהלת שיווק בחברת היי-טק, סיפרה למנהל הישיר שלה, שהיה גם הבעלים של החברה, על ההיריון הראשון מהר מאוד. "מכיוון שהיינו ביחסים קרובים, סיפרתי לו כבר בשבוע החמישי. לא חשבתי בכלל מתי לספר, או מה יהיו ההשלכות. מבחינתי זה היה הליך טבעי אחרי הנישואים והוא הגיב בשמחה. בהיריון השני שהיה מוקדם מהמתוכנן לא ידעתי מתי לספר, מכיוון שהרגשתי שרק חזרתי מחופשת לידה, אבל הוא גילה לבד: הוא שתה קפה עם חלב סויה והריח המתקתק הגעיל אותי. כשביקשתי ממנו להרחיק את זה ממני, הוא שאל אם אני בהיריון ואישרתי".
לי, בת 37, בהיריון ראשון, שעובדת כעורכת תוכן, לא התכוונה לספר למנהל שלה עד אחרי השקיפות העורפית, אבל כשראתה שההורמונים שלה משתוללים ובאים לידי ביטוי בהרבה עצבים וחוסר סבלנות, החליטה לספר. "הרגשתי שפעמים רבות קשה לי לכבוש את חוסר הסבלנות שלי וזה מתחיל לצאת החוצה כלפי לקוחות ועמיתים אחרים, לכן הייתי חייבת לשתף אותו ולהבהיר לו שיש לכך סיבה, בתקווה שזה יעבור בשליש השני".
לעומת זאת, עמיתתה אפרת, בת 41, אמא לשניים, הצליחה להסתיר את ההיריון עד גמר השליש הראשון, על אף שהקיאה בכל בוקר. "נכנסתי לשירותים, וידאתי שאף אחת לא נמצאת שם, הקאתי, שטפתי פנים וחזרתי לעבוד כרגיל. אף אחד לא שם לב, למרות שאני עובדת בין נשים רבות".
נשים רבות לא ממש זוכות לתמיכה וליחס חם, אם בתקופת ההיריון ואם אחרי הלידה או בעת חזרתן לעבודה. ניצן, בת 36, אם לבת ובהיריון מתקדם, חוותה זאת על בשרה בכמה עבודות. "עבדתי במשרד פרסום עם זמני עבודה מאוד אינטנסיביים ונכנסתי להיריון לא ממש מתוכנן. הפלתי בשבוע ה-13, ואף אחד במשרד לא ידע בכלל שהייתי בהיריון, אבל כשהייתי זקוקה לזמן התאוששות בבית סיפרתי שחוויתי הפלה. הרגשתי שאני זקוקה לזמן שיאפשר לי להתאושש פיזית ונפשית. הם איפשרו לי את זה ופירגנו לי שבוע וחצי, אבל כשחזרתי היחס נהפך לעוין. התייחסו אלי כמו אל פצצה מתקתקת שבכל רגע עלולה להיכנס שוב להיריון. ההפלה גרמה לסיבוכים והייתי במצב נפשי רעוע, אז החלטתי לעזוב".
ניצן מצאה עבודה חדשה בתחום השיווק. "שבוע אחרי שהתחלתי בעבודה החדשה גיליתי שאני בהיריון לשמחתי הרבה. נדרשה תקופה די ארוכה, אבל זה קרה בסוף באופן טבעי, ללא טיפולים. חששתי שיחשבו שהסתרתי זאת והרגשתי מאוד לא נעים, אז סיפרתי מיד אחרי השקיפות העורפית, בשבוע ה-11 ודווקא זכיתי להרבה פרגון. סיפרתי על ההיריון בנימה מתנצלת והבאתי אישור רפואי על כך שלא ביצעתי טיפולי פוריות, והרגשתי ממש צורך עמוק להתנצל, על כך שכביכול הוניתי אותם".
"היה לי חשוב להוכיח את עצמי במהלך תקופת ההיריון וכשיצאתי לחופשת לידה הם בכו איך יסתדרו בלעדיי. אבל כשחזרתי מהחופשה גיליתי שביטלו את התקן של התפקיד שלי, ודאגו לומר לי שעשיתי עבודה טובה, אבל אין להם למה להחזיק אותי. את המחליף שלי הם דווקא השאירו. פוטרתי בהתאם לחוק, כעבור חודשיים-שלושה מיום חזרתי".
אחרי ניסיון של שתי הפלות, למדה ניצן לא לספר עד אחרי שבוע 12. "אני לא לוקחת סיכון אם זה עדיין לא בטוח. בעבודה הנוכחית סיפרתי בשבוע ה- 12 למנהלת האישית. המנהלת פירגנה והתרגשה והיא מקפידה לומר לי לנוח, להאט קצב וללכת הביתה אם צריך. חברה שלי סיפרה בעבודה בשבוע השמיני כי עדיין לא מלאה חצי שנה להעסקתה, והיא לא רצתה להונות אותם. היא סיפרה מיד אחרי בדיקת ההיריון כדי לשים את הקלפים על השולחן. עשו לה פרצופים, אבל לא פיטרו אותה".
קרן, בת 40, אמא לילד, שעובדת בתחום התקשורת, סיפרה אף היא למנהליה לאחר השקיפות העורפית. החלטתי לספר בעיקר כי נמאס לי לקבוע בדיקות בשבע בבוקר כדי לא לצאת על חשבון העבודה. הם היו ממש בסדר עם ההיריון. אבל עיקומי הפרצופים שלהם החלו להגיע בשלב מאוחר יותר, כשנפגשתי איתם במהלך חופשת הלידה והודעתי להם שאני מאריכה את החופשה לחצי שנה. הם לא אהבו את זה בכלל ולא הסתירו את זה, אבל מבחינתי לא היה מצב שאני חוזרת אחרי שלושה חודשים וחצי לעבודה. זה היה נראה לי לא הגיוני בכלל שאעזוב אותו כל כך מהר. מאז נראה שהם עושים פרצופים על כל דבר שקשור בילד, אם זה ימי מחלה, או היום הראשון בגן, שעבורו נאלצתי לקחת יום חופש כי הבוס שלי לא הבין מדוע אני צריכה להיות אתו כמה שעות בפעם הראשונה שלו בגן".