בתחילת ההצגה 'מועדון חברות' הקהל המום, חש אי נוחות ולא יודע אם זה יאה שיצחק. ככה זה שעל הבמה נפרש סיפורן של חברות שכולות לחללי צה"ל, שגם דמויותיו על הבמה, והדיאלוגים ביניהם ובין החברות לאלו הסובבים אותם לקוחים מהחיים עצמם ולא מאתוס השכול הציוני המכבד והרציני שכולנו עוטים על עצמנו ליממה אחת קדושה ביום הזיכרון.
כל סצנה כמעט בהצגה הזו יכולה לגרום לקהל לצחוק אבל אולי הרגע בו אי אפשר יותר להתאפק הוא השיחה ההזויה שמנהלת אלינור, החברה השכולה, עם הגנב שלקח לה את האוטו ובתוכו את הארגז עם התמונות והחפצים האחרונים של בן הזוג. על הבמה גם החבר החייל שנהרג.
אלינור: פשוט החפצים האלה הם כל מה שנשאר לי ממנו…כשקשה…כלומר כשאני מתגעגעת…אז זה מה שיש לי
גנב: הבנתי, אז תעזבי, אני לא צריך כסף, בלי עין הרע יש לי הרבה עבודה, זה עליי, תגידי לי איפה ואני מביא לך הכל
אלינור: באמת?
(גנב מגחך)
אלינור: מה מצחיק אותך?
גנב: מה יפה, אני נשמע לך אידיוט? קשה לי…מתגעגעת… ראיתי אתמול בלילה כמה היה לך קשה כשהזדיינת עם הבחור הזה
החייל שנפל: בן של זונה
(מתוך המחזה מועדון חברות מאת גליה כהן)
את המחזה כתבה גליה כהן, יוצרת תוכן וכותבת, בת 47 ואמא לשלושה שמתגוררת כיום בברלין, ולא היא לא חברה שכולה בעצמה.
"הייתה לי שותפה לדירה שהייתה חברה שכולה, הסתכלתי מהצד וראיתי משהו בהרס העצמי ומשהו במנגנון הזה שלה שכל הזמן חורק. זה תמיד היה בעיני, בתור מישהי שכותבת, סיפור מאוד מעניין. היא התחתנה, היא הכירה מישהו והם המון המון שנים ביחד והיא מאוד מאוד אוהבת אותו, אבל ביום של החתונה היא אמרה לי "גליה, אין יום אחד שאני לא חושבת עליו ואין אף אחד שרוצה לשמוע את זה". זה היה משפט מאוד מאוד חזק. גם המקום הזה שגם לחברות יש סף סבלנות מאוד נמוך לדבר הזה. כאילו אם היא הייתה אחות שכולה זה לא היה משהו שהיו מצפים ממנה להתאושש מאוד מהר, אבל משהו בזה שאת חברה, ואין את ההכרה הזאת של החברה הישראלית, יש ציפייה מאוד גדולה שאת תמשיכי הלאה. 'זה לא שהייתם נשואים או משהו', כלומר זה קצת להתייחס לזה כמו לפרידה.
באיזשהו שלב היא פשוט הפסיקה לדבר על זה. וגם המקום הזה, שהבנתי שהוא נוכח כל כך, נוכח שם כל הזמן, זה שלח אותי לחקור את זה. הגעתי לעמותה "הותיר אחריו חברה", ודיברתי איתן. אני זוכרת שהגעתי ליום כיף שעשו להן בבריכה ופגשתי שם את הבנות האלה, וגם הגיע באותו יום מישהו שעשה עבודת דוקטורט על אלמנות ללא טבעת והוא הראה שנשים, חברות שכולות, הקושי שלהן להתאושש הוא יותר גדול הרבה פעמים מאשר לאלמנות, בגלל שיש להן רצון מאוד חזק להוכיח את המקום שלהן. בגלל שלא נותנים להן באופן טבעי את המקום הזה, הן כל כך רוצות להראות שהן לא שקופות, הן היו שם, אז הצורך הזה שלהן הרבה פעמים תוקע אותן וזה מסתבך שם."
מועדון חברות. הפקה של תיאטרון גבעתיים וגליה כהן יונס. בימוי טל וניג. צילום טל נחום
כהן מספרת על מדד השיקום שמקומם את החברות השכולות.
"אם את מתאפרת, אם את יוצאת, שלא לדבר על בן זוג, יש לך בן זוג והתחתנת – בכלל. ומה בעצם המדד לחברה שכולה? ממש קשה להגיד. הייתם שנתיים וגרתם ביחד? איך מודדים את זה? חלק מהאנטגוניזם, שחברות שכולות מתמודדות איתו, זה שכאילו הן רודפות אחרי הכרה כלכלית, כאילו הן רוצות כסף. זו בעיה מאוד גדולה, כי אנשים חושבים שחברות שכולות טוב רוצות שיתאימו את התנאים שלהן לאלמנות. ההכרה שהן רוצות זו בכלל הכרה חברתית וזו המלחמה הגדולה. פעם לא היה דבר כזה שחיו ביחד והתחתנו בגיל מאוד מאוד מאוחר. היום יכולה להיות בת 28-29 וגרים 5-6 שנים וזה בכלל לא עולה על הפרק חתונה מכל מיני סיבות, אבל משרד הביטחון כן מכיר היום יותר ויותר בחברות שכולות כאלמנות ונותן להן זכויות, לא לכולן. אבל זה לא רק כסף, זה הזמנה לטקסים, זה להגיע הביתה ולראות שיש לה אוכל בבית, מישהי שמגיעה באופן קבוע. זה הרבה מעבר. זה התחושה הזאת שהוא השאיר אחריו את החברה, שזה הדבר הכי חשוב שהיה לו ואף אחד לא מטפל בה."
גליה כהן יונס מחזאית ההצגה מועדון חברות. לא חברה שכולה בעצמה
הנושא פצצה, אבל זה עדיין לא הדרייב, מה הדרייב שלך?
"אנשים לא מאמינים לי שאני לא עברתי שכול. אבל אני חושבת שההתמודדות שלי עם פרידות הייתה כל כך קשה וכל פעם הייתי אומרת לעצמי אבל מה קורה? מה קורה אם זה באמת זהו הסוף, המוות הזה? הסופיות הזאת. הסופיות הזאת היא משתקת בעיני. אני זוכרת שפשוט הייתי מרותקת מזה. אני זוכרת שדיברתי עם הבנות והיה שם כל כך הרבה דרמה והיא לא רק בינן לבין עצמן. זה מול ההורים השכולים וגם באמת הקדושה הזאת שהכעיסה אותי, הפער הזה בין הצורך לקדש כל דבר, לבין איך זה נראה ביום יום, כלומר להפשיט את הנושא הזה של השכול ולתת לו ביטוי בחיי היום יום של הבנות, זה משהו שראיתי את זה אז פשוט ידעתי. למרות שכל כך הרבה קיבלתי לא, הנושא הזה הוא כל כך דרמטי, הוא כל כך מצחיק וכל כך מעניין ודווקא בגלל שהן בנות צעירות ואני לא בטוחה שהייתי יכולה לעשות את זה עם הורים שכולים. הבנות האלה הן צעירות והן מקסימות והן כובשות והן לא מורגשות, הן מניפולטיביות אם צריך, הן סקסיות ומצחיקות נורא, אבל הן נושאות איתן את התיק הזה. כלומר, זה תיק שגם… באמת מה שהדהים אותי שגם בגיל 60 וגם בגיל 70 הנשים האלה הגיעו אליי ואומרות 'זה איתנו כל הזמן'."
אז כהן כתבה מחזה ואפילו קיבלה תגובות חיוביות מהקמארי שהחל ללהק צוות שחקנים ושחקניות לטובת המחזה אבל אז הגיעה הקורונה וטרפה את הקלפים. בן זוגה, איתי יונס, יזם ואיש עסקים שראה כמה היא שבורה מקריסת הרעיון שחלמה עליו שנים, הציע שיפיקו את המחזה לבד דרך מימון המונים. תמיכה תמורת כרטיסים להצגה לכשתעלה.
"הייתי עסוקה בלהגיד לו כמה הוא אידיוט וכמה זה כל כך באמת מנותק מהמציאות ומה לך ולתרבות ולאמנות ולמה שאנשים יקנו בהאדסטרט אמנות, הם לא הולכים להצגות קיימות עם שמות מאוד חזקים. ובסוף הוא שכנע אותי והכנו סרטונים, וביימנו, ושמנו יעד שאפתני של 380 אלף שקל, ותוך חודש אנחנו גייסנו כמעט 900 אלף שקל. 11 אלף כרטיסים נרכשו. ישבנו ככה עם הלסת שמוטה מול המחשב, וזה היה כל כך מטורף ומרגש."
איך את מסבירה את זה? אמנות באמת לא הכי מעניינת את הישראלים
"אני חושבת שקודם כל הישראלים, זה נושא שמאוד ריגש אותם. קיבלתי הודעות מאנשים שכל כך קיוו וייחלו שההצגה הזאת תקום. מה שמדהים אגב, הוא שאנשים שקנו כרטיס לא בהכרח חשבו להגיע בסוף להצגה, אבל יותר היה להם חשוב המקום הזה שההצגה הזאת תקרה, מאשר אחר כך לממש את הכרטיסים. כי מה שאמרנו להם בעצם זה לא אתם עכשיו תורמים להצגה, אמרנו להם נעשה את זה הפוך, אתם קונים קודם במחיר מוזל את הכרטיסים ואנחנו עם הכסף הזה נפיק את ההצגה. כלומר, לא ביקשנו שיתרמו לנו, זו ממש לא הייתה תרומה. בדיעבד ממש גילינו שאנשים אחרי שהגיעו להצגה, פתאום קלטו שהם השקיעו בהצגה בהאדסטרט שלה."(גילוי נאות: גם החתומה מעלה הייתה בין רוכשי הכרטיסים שלא בהכרח חשבו שיזכו לראות את ההצגה קורמת עור וגידים.)
ועכשיו, בקהל שאינו אופייני לתיאטרות בישראל, רוב של אנשים צעירים ונשים, בקהל הזה יושבים לא מעט בני משפחות שכולות, חברות שכולות וכאלה שהשכול נגע בהם. הם גם הראשונים שמרשים לעצמם לצחוק.
"מחכים לי הרבה פעמים מאחורי הקלעים משפחות שכולות שהן לאו דווקא חברות שכולות, ורוצים להגיד תודה. כל הצגה יש אנשים שהשכול פגש אותם. כל כך הרבה אנשים אגב מגיעים ואומרים שהם חששו להגיע, ומצאו את עצמם כל כך צוחקים. יש גם את המקומות האלה שלא יודעים אם מותר לצחוק או לא מותר לצחוק, דווקא בגלל שההצגה עוסקת בנושאים שהם פרות קדושות והם לא יודעים אם מותר או לא, ויש משהו בתגובה של הקהל שהיא כל כך מחבקת. כתב לי לא מזמן גבר על זה שחבר שלו נהרג ושהוא היה מצומרר מההצגה."
יש תגובות שליליות או שיש רק תגובות מחבקות?
"בעמוד שלנו בפייסבוק יש מאות אנשים שכתבו פוסטים מחבקים, וכמובן את יודעת איך זה, אני קיבלתי הודעה אחת מחברה שכולה שיצאה באמצע, ואני זוכרת את זה. לקחתי את זה נורא ללב. זה נשמע לא אמין, אבל היו אולי שתי תגובות שקיבלתי של אנשים, אותה אחת ועוד מישהי, אבל מצד שני כרגע ראו רק בערך איזה 11 אלף איש את ההצגה. דברי איתי ב- 100 אלף, בטח יהיה הרבה מאוד. התגובות עד כהן הן ברמת תיקון עולם. סוף סוף נותנים להן במה ומאירים בזרקור את הזווית של שכול שאנשים לא מכירים ולא מתעכבים בד"כ עליה. הן לא רגילות להיות מחובקות. באופן טבעי אנשים מרגישים שהן, החברות השכולות, מתקבלות, אבל הן לא מרגישות חלק ממשפחת השכול. ופה נתנו להן במה, ואני חושבת שגם במה שמייצגת אותן בלי התייפייפות ובלי כל האתוסים האלה. כלומר, באמת כמו שזה, והן מרגישות שמייצגים אותן. יש התרגשות מאוד גדולה מצד החברות השכולות."
מתוך מועדון חברות. הגיבורה הראשית אלינור בגילומה של הדר ברוך ולצידה החבר המת אלון בגילומו של תומר בן עמרם. צילום טל נחום
ומבחינת ההורים?
"הורים מספרים לי שהם רואים את הילדים שלהם, בגלל שהרי הבנים נמצאים על הבמה, החיילים שנהרגו, והם דווקא שם במלוא האנושיות ועם הפגמים שלהם והחרטות שלהם והילדותיות שלהם וכל שמחת החיים. כמה משפחות סיפרו לי שהם מזהים את הילדים שם, וזה גורם לי לבכות."
ההצגה בבימויו של טל וניג והדרמטורג של ההצגה שי שבתאי (וקיבלה בסוף חסות מתיאטרון גבעתיים והמנהל האומנותי אוהד קנולר) לא פוסחת על כל הנושאים הרגישים. מי יחזיק בתמונות הנופלים, היררכיית השכול בין חיילים שנהרגו בקרב לאלו שהתאבדו, וגם על בני הזוג החדשים שבאו בנעליהם של הנופלים.
'היררכיית השכול' באה לידי ביטוי גם אצל חברות השכול?
"לגמרי. בחורה שחבר שלה התאבד, היא לא מצאה את מקומה שם. כלומר, גם בקבוצה הזאת שהן מקבלות בה תמיכה, היא לא הייתה שווה להן, היא הסתובבה עם רגשי נחיתות על זה שהחבר שלה לא מת מוות הרואי. יש השתקה מטורפת בכל מה שקשור להתאבדות בצבא, יש כל כך הרבה חיילים מתאבדים והחברות שלהם גם נושאות אקסטרה אשמה על כך שלא הצליחו למנוע את זה. אי אפשר לדרג את זה, זה לא שאין בחורות שמשתקמות וגם בסוף את שואלת את עצמך מה ההבדל בינן לבין בחורה שחבר שלה נהרג בתאונה דרכים רגילה? אני בחרתי לדבר על זה. בשכול כל אחת כאילו יש לה את הסיפור שלה, אבל בוודאי שבחורה שחבר שלה התאבד. אולי הוא לא אהב אותי? אולי לא הייתי נאהבת? אולי אני עשיתי? אולי בגללי זה קרה? הן כל כך צעירות וזה גיל כל כך מתעתע. אני גם חושבת שיש משהו בבנות האלה שמתבגרות ומבינות שיכול להיות שהן לא היו מתחתנות איתו."
השאלה הבאה שכהן בררה לעצמה הייתה מי הבחורים שנכנסים לנעליים של בן הזוג ולשם כך היא עשתה תחקיר נרחב יותר.
"זה נורא קשה. צריך להיות אופי מאוד מיוחד כדי להתמודד. יש מישהי שקוראים לה שני אומיאל פלדמן שפתחה בפניי את העולם הזה. היא שכלה את החבר שלה סמל מרום פישר ז"ל, שנהרג במבצע חומת מגן בגיל בן 19.5. זה היה לפני 20 שנה, מאז היא התחתנה ויש לה ילדים, והיא פוסט טראומטית. פגשה אותי במשך חודשים רבים לשיחות ארוכות והכניסה אותי לעולם שלה. ( נפגשתי עם הרבה מאד חברות שכולות אבל שני ליוותה אותי לאורך הדרך). חבר שלה, שוב, זה לא שכל בחורה שחבר שלה נהרג חיה את זה באותה עוצמה כמו אחרת, אבל היא שיתפה אותי בחיים שאחרי."
אז מי הגברים שמוכנים לקחת על עצמם זוגיות כזו?
"פעם זה לאלה שזה הנסיך על הסוס הלבן, שבא להציל את החברה השכולה. הרבה פעמים זה סינדרום כזה של 'אני אבוא ואני אציל את המצב'. יש בחורים שנמשכים מאוד לשכול, כלומר ממש אני זוכרת ושמעתי לא סיפור אחד ולא שניים של בנות שמספרות על זה שכשהן התאוששו, הקשר התמסמס ויש כמובן את אלו שפגשו רנדומלית בטינדר או בפאב ונשארו"
איך הגיבה החברה שהייתה המוזה לכל הפרויקט הזה?
"היא הייתה נרגשת ובעיקר מופתעת, היא לא ידעה. בשנים שהייתי עמוק בתוך התחקיר, כיוונתי בהתחלה לסדרת טלוויזיה, והקשר בינינו התמוסס. עם עליית גיוס ההמונים היא יצרה קשר, בוכה ומופתעת, הייתה חסרת מילים. הם חוזרים הקיץ משליחות ככה שאת ההצגה היא תראה בפעם הראשונה בספטמבר הקרוב."
**
ההצגה 'מועדון חברות' תעלה ב17.11 בתל אביב וב15.11 בחיפה כרטיסים בלינק הבא.