הסיטואציה מוכרת לכל הורה. טלפון מהגן, הקפצה מהעבודה, ביקור אצל הרופאה שקובעת שאלו שיניים והופ, זמן איכות עם תינוקת עצבנית באמצע השבוע. אחרי שעתיים של ליקוק שקעים וטריקת מגירות על אצבעות, מחליטים ללכת על הנשק האטומי של הימים החופשיים – זמן בג?ימבורי.
אני אוהבת את הג'ימבורי. הרבה פעוטות שמכלים את זעמם הקטנטן בגלילי ספוג ענקיים, מטפלות, אמהות במשרה מלאה וגם כמה אמהות עובדות עם ילדים בהתקף שיניים.
הבנות לובשות ורוד וצמוד ועונדות סיכה שמסיטה חמש שערות מעיניהן. לעיתים ההורים גם דוחקים על גולגלתן סרט צבעוני עם פרח משי גדול, כדי שחלילה וחס לא נטעה ונחשוב כי מדובר בבן. זוהי בת, ולכן צריך לא רק להלביש אותה, אלא לקשט אותה כמו בובה, ולעזאזל עם שיקולי נוחות ופרקטיות. הבנים, לעומת זאת, עוטים שחור, אפור, ירוק וכחול כהה בגזרות רחבות ומשוחררות שמאפשרות להם לטפס, לזחול ולנוע בחופשיות ובמהירות ממקום למקום.
לפני שילדתי קיבלנו כמה חבילות גדולות מחברות עם תינוקות קצת יותר גדולים. לרובן היו בנים. לאישה ההריונית שמצפה בחרדה ובהתרגשות לבת קטנה, ערימות האפור, הכחול והשחור הללו קצת מדכאות. גם אני רציתי להלביש את הבת שלי בורוד וסגול עם סרטים ופרחים, ובמקום זה קיבלתי משאיות וחולצות עם כיתובי ?גבר גבר? ושאר ירקות. אולם עד מהרה גיליתי כמה טוב לגדל בת בכחול וירוק. היא קיבלה יותר פידבק חיובי על האופי הג?ינג?י שלה, ההורים שמסביבי עודדו אותה לנסות ולהעז יותר, היה לה נוח, וגם, מסתבר, היא לא היתה מטרה.
"תראה איזו תינוקת מתוקה, תלטף אותה"
באותו יום בג'ימבורי, בתי בת תשעת החודשים למדה לראשונה את משמעות המין בו נולדה. שחררתי אותה והתיישבתי בפינה על מנת לתצפת מרחוק. אחרי שגברה על חביות, גלילים ומדרגות היא התיישבה ונחה על הרצפה, ואז הגיע פעוט אחר, רק קצת יותר גדול אבל כבר בעל משנה סדורה, לפי אמא שלו. בתי, בחולצה כתומה ומכנסיים ורודים רפויים שמצאתי אחרי חפירה יסודית ברשתות הביגוד, הושיטה אליו ידיים סקרניות ותאבות משמוש, והוא בתגובה הביא לה כאפה ומשך לה בשיער.
זה בסדר. אני לא מצפה מתינוקות שישלטו בעצמם, ואם הוא לא היה מכה ראשון כנראה שהיא היתה תופסת לו את האף ומסובבת או מנסה לשרוט לו את רשתית העין. מה שלא בסדר זו התגובה. כשהבריונית הקטנה שלי מרביצה לי או לאחרים אני משתדלת לתפוס אותה ולהסביר שלא יפה להכות, תוך כדי שהיא צובטת לי את הכתף ונושכת לי את הסנטר. זה לא מאד אפקטיבי, אבל יש בזה משמעות הצהרתית – אלימות לא עוברת בשתיקה, אלימות גורמת לעצירה ושיבוש של הרצף הקיימת.
האמא של התינוק שהביא לבת שלי כאפה ניגשה אליו באגביות ואמרה לו "היא מוצאת חן בעיניך, נכון? תראה איזו תינוקת מתוקה, תלטף אותה (נוגעת בבת שלי, הוא מנסה להכניס לה אצבע לעין), בוא נלך עכשיו לשחק במשהו אחר". היא מזיזה אותו ואומרת לי "הוא פשוט נורא אוהב להציק לבנות, שובב קטן", ולפני שאני מצליחה לנסח תשובה היא חותמת את העניין ב"הוא מרביץ לה כי היא מוצאת חן בעיניו, גבר קטן שלי".
את השטות הזו אנחנו לומדות בגן – מרביצים לנו כי אוהבים אותנו, מושכים לנו בצמה כי אנחנו יפות. אפשר לצפות שמין ביולוגי שמתמחה בתקשורת מילולית – המין האנושי – יצליח לחנך את צאצאיו – הבנים והבנות – לתקשר במילים. מעבר לכך, ברור שהאמא משליכה על הילד שלה דחפים ורצונות שיגיעו בגילאי 3-4, שלא לומר 13-14. אבל מה זה משנה, אם אפשר לרגע להפסיק את המרדף האינסופי אחרי קצות הציפורניים החדות של הצאצאים ופשוט לתת להם להתעלל בבנות, כי הכוונות שלהם טובות, כי אי אפשר לעצור אותם, כי בנים יהיו בנים, אפילו אם הם בני כמה חודשים. אלימות זה רע, אלא אם זו אלימות כלפי בנות – אז זה שובב וחמוד. אני אומרת בנות בכוונה, ולא נשים, כי אין שום דבר נשי בתינוקת בת תשעה חודשים, כפי שאין שום דבר גברי בתינוק בן אותו הגיל. האלימות שהוא מפעיל היא אלימות תינוקית ולא מזיקה – המסגור שלה כאלימות גברית לגיטימית על ידי הוריו היא העוול האמיתי.