זו לא עוד מחאה חולפת על עוד כמה שקלים במחיר הקוטג', זו גם לא מחאה על איכות החיים. זו מחאה על החיים עצמם – של הדור הבא ושלנו.
ביום שישי האחרון התחלנו את הפעילות מחוץ לרשתות החברתיות. בתקופת החגים פעילות ופעילים של העמותה יגיעו לנקודות המכירה של הרשתות בכל עיר. לא צריך לשכנע את המשוכנעים, כולם אתנו, צריך רק לכוון אותם. חבל שצריך להגיע לזה אך החברות לא ישנו אם לא נקרא בקול ונצביע ברגליים. בני אדם לא מגיעים במידה אחת, יש מגוון ויש גנטיקה. אנו דורשים להפוך את חלון הראווה לאנושי, לדאוג שיופיעו אנשים בריאים בפרסומות, לשים בעדיפות ראשונה שנאהב את עצמנו לפני שנקנה אצלם. עד שלא נראה את כולם שווים בעיני המעצבים לא נפסיק.
עוד באון לייף:
- עמוד הפייסבוק שמאיים על רשתות האופנה
- אנורקסיה והפרעות אכילה: זה מתחיל כבר בגיל 5
- עוד ילדה בת 14 בקמפיין, מה אתם קופצים עכשיו?
מעצבי האופנה המובילים יוצרים עולם משל עצמם, משכנעים את כולנו בפרסום שאצלם זה גן העדן ממש, ושם חרב אש מתהפכת על השער בצורת שלטון הרזון והמידות הצרות. אחרי 15 שנים של חיים בתוך העולם האפל הזה, הגענו לשלב שבאמת צריך לעשות משהו. כי במודעות אנחנו מספר אחד בעולם אבל גם ב"פקה פקה".
הגיע הזמן שנפסיק להיות אגואיסטים, אנחנו מתמודדים עם כל כך הרבה צרות ביום יום. כמה כסף משקיעים נגד תאונות דרכים, סמים, הטרדות מיניות. מנסים למצוא תוכניות וזה לא פוגע. כשהעברנו את חוק הפוטושופ, הפסיכיאטריה העולמית אמרה פה אחד – "חוק הפוטושופ הוא תוכנית המניעה מספר אחד בעולם". עכשיו כולנו צריכים לעשות דבר פשוט, להנחית את תעשיית האופנה, שהיא גם ככה קטנה ומצומצמת. כמה חברות אופנה יש פה? כמה קמפיינים יש פה? אנחנו בסך הכל שני רחובות במנהטן.
המחאה היא לא רק להרחבת טווח המידות. אלא לאווירת הרזון, לבחירת הדוגמניות הרזות. הבובות הרזות, הפוטושופ שכל הפרסומות שלהם זה שקר והצרת היקפים. גל גדות הייתה דוגמנית שנים ובשביל להיראות כמו אישה בסרט וונדרוומן היא הייתה צריכה לעלות 11 קילו! אתם קולטים? הם מוכרים בגדים לנשים ומפרסמים לשלדים. הם גורמים לאנשים הפרעות אכילה ודימוי גוף נמוך.
הייתי בסניף של אחת החברות, לפני 4 ימים. ראיתי את המראות אצלם מוטות אחורה. משנים לאנשים את היחס והגובה בחנות שלהם. הם צריכים להוציא רישיון לקרקס בשביל זה, שיקראו לזה "מבוך מראות". איך הם לא מתביישים למכור לאנשים אשליה? מהפרסומת ועד לקופה.
כשאנחנו חוזרים הביתה, אנחנו שונאים את עצמנו. בגללם. אין פה קשר למידות גדולות, אין פה קשר לדתיות או ל"מוזרות" כמו שעלו קמפיינים דומים. זה קשור לילדות, נערות ונשים שחושבות שצריך להיראות כמו דוגמנית חולה. זה קשור לזה שהם מוכרים לאנשים חלום ולא איכפת להם שהמציאות שלהם מתנפצת כשהם מגיעים הביתה ועומדים מול המראה. הן גורמות למאות אלפי נערות לחשוב שהמציאות היא כמו בפוסטר. ואי אפשר להגיד שהכל חינוך, כי ילדות בגיל 4.5 שרואות את הזבל הזה לא בוגרות מספיק בשביל להבין שהם מפרסמים אשליה שלא קיימת. אלפי נערות חזרו הביתה בסוף השבוע האחרון והקיאו את הנשמה שלהן, בגלל החברות האלה בגלל שהם משחקים עם המספרים של המידות ומקטינים אותן כל שנה וגורמים לאנשים לחשוב בטעות שהשמינו.
ראינו את אתי רוטר מקסטרו בוכה בדמעות של תנין. מה הפלא כשהיא יושבת לארוחת שישי עם גל גדות ורותם סלע. נראה אותה מסתכלת בעיניים הבוכות יום יום של מאות אלפי המשפחות ההרוסות כי הילדים שלהם עברו שטיפת מוח שהם לא מספיק טובים עד שיפסיקו לאכול. זה חולני, צריכים להוציא לחברות האלה צו סגירה ולתבוע אותן על פשעים נגד האנושות.
אין פופוליזם מאחורי המחאה הזאת. אין פה פרסומות ואנחנו עמותה ללא מטרות רווח והמחאה אמיתית ונחוצה לטובת כולם. הפרעות אכילה ובעיות של דימוי גוף נמוך מתחילות היום גם מגיל 4-5. אי אפשר לשנות תפיסה של ילדים בני 5, לבנות על ההורים שלהם או לשלוח אותם לפסיכולוג. שורש הבעיה היא במדיה, בפרסום ובתפיסה של המעצבים. בבובות הבארבי, בחוברות הצביעה, בפוסטרים מסביב, בבת הים הקטנה שנעלמה לה הבטן בסרט האחרון והוחלפה בצלעות. מקיפים אותנו ואת הילדים שלנו בשקר. הצרכנים ניזונים מזה בין אם ירצו או לא. הפרסום עובד, חודר ומחלחל. ההורים כמעט ולא בבית, אבל גם אלה שכן – מספיקה מילה אחת בבית הספר ולא תעזורנה שנתיים של חינוך. תבינו, הבעיה אצלם, אצל החברות, לא אצלנו. הם עושים פוטושופ גם לגברים ובגלל זה אותן בעיות והפרעות בעלייה מטורפת גם אצל גברים. הם מנסים לשנות אותנו, במקום רק לעשות את העבודה שלהם כמו שצריך – להלביש אותנו. זה הכל. הם חייטים, עם הרבה כסף שמנסים למכור לכולנו את הסחורה שלהם בסיטונאות כמה שיותר ולהרוויח כמה שיותר. הם עושים את זה על ידי זה שהם משקיעים באריזה ועובדים עלינו עד שאנחנו פותחים את העטיפה בבית.
להבדיל, יש לי חנות של חייט 40 שנה ליד הבית. הוא יודע לעשות בגדים לכל המידות, בצניעות, בשקט, בלי תקציב של 2 מיליון דולר רק בשביל שתכנסי לחנות שלו כמה פעמים בשנה. הוא לא עובד עלייך מהפרסומת ועד לקופה וכולם יוצאים ממנו מרוצים ונשארים ככה כשהם מסתכלים במראה בבית. איך זה? כי הוא רואה את האנשים שמתחת לבגדים. הוא מתפרנס, הוא לא עושק ומוכר חלום. המראה אצלו לא מוטית אחורה בחנות, היא רק מראה. הוא אף פעם בחיים שלו לא הוציא מהפה שלו את המילים "אנורקסי זה סקסי". כמו מוכרי ומעצבי הבגדים בכל רשתות האופנה שברשימה.
היום הפרצוף האמיתי של כולם יוצא החוצה, למשל תגובה של עובד מאחת החברות:
זו דוגמה לתפישה של העובדים בחנויות, לא נגענו.
הוא כותב שאם אתן מעל מידה 42 אתן לא נשים! הוא חושב שאנשים מעל מידה 42 הם שמנים וחולים ושזה לא בריא. הוא כבר שטוף מוח. הוא לא מבין שאין קשר ושהמידה הממוצעת בארץ היא 40-42 בגלל מבנה הגוף ולא בגלל שומן. הוא כותב "להיות מידה 44 לנשים זה לא בריא בשום צורה". הוא חושב שהפרעות אכילה זה בעיה של בנות מפגרות ושולח את כל מי שאין לו בגדים בחנות שלו לעשות דיאטה. אתם מבינים עם מה אנחנו מתמודדים פה? בושה.
האנשים והחברות האלה פוגעות בכולנו בשביל כסף ובגלל תפיסה מעוותת של המעצבים שאישה צריכה לבוא בקטן, בלי ציצים, בלי טוסיק, כמו קולב ושלא תפריע להם לעבוד. באמת שאין לי בעיה עם הנטיות המיניות של מעצבי האופנה הגדולים, אבל מי הוא שיקבע לאישה אם לאכול או לא, אם להרגיש סקסית או לא, אם להיות שלמה עם עצמה או לא?