בעוד חודש וחצי, אחרית העולם מגיעה. אחרי עשרים ואחת שנים אני עוזבת את תל אביב.
כדי להבין עד כמה זה משמעותי עבורי, אני חייבת להבהיר כמה דברים. בשבילי, העיר הזו היא כמו חמצן, או מים, מעין אלמנט יסוד. זה הבית שלי במובן העמוק של המילה. כאן אני נרגעת, מרגישה שייכת, כאן אני עושה הגיון.
כן, כן, אני יודעת, היא מטונפת, מכוערת, מדחיקנית בלה בלה בלה… אבל אני מתהלכת בכיעור הזה ומרגישה לעיתים מאוהבת כמו שוודי אלן מאוהב במנהטן. כשאני יוצאת לכמה שעות לירושלים הגוף שלי מתקשה להתמודד עם כל האוויר ה"נהדר" הזה ואני חייבת איזה אגזוז בפנים בדחיפות כדי להחזיר את האקוויליבריום הפנימי.
וזה לא שאני איזו בליינית שחיה את הסלוגן "עיר ללא הפסקה". את ימי המועדונים והברים שלי השארתי אי שם בשנות התשעים. זה יותר קשור למשהו בילדות. כשהייתי ילדה (ירושלמית) אהבתי לשכב במיטה ולהקשיב להורי בסלון ממשיכים בשגרת הערב שלהם, מדברים, צופים בטלוויזיה, מקפלים כביסה, מתנהלים. אהבתי להירדם תוך שאני שומעת את העולם ממשיך ולדעת, שאני לא האחרונה שנשארת ערה. ככה, לא הרגשתי לבד.
בתל אביב, יש לי את אותה ההרגשה. לא משנה מה שעה, תמיד יש מישהו ער, תמיד שומעים צעדים ברחוב (ולרוב בשילוב צעקות לתוך טלפון סלולרי), תמיד יש פיצוציה פתוחה, ואתה אף פעם לא באמת לבד.
גם עבור החייזרית שבי, תל אביב היתה סוג של אמא מחבקת. זו אולי קלישאה, אבל בתור מי שתמיד הרגישה לא שייכת, הערבוביה האנושית של תל אביב תמיד אפשרה לי למצוא את המקום שלי בעולם וחיברה אותי עם עוד אנשים רבים שאיתם מצאתי שפה משותפת לכל החיים.
מיישמת את התיאוריה הלכה למעשה
אז למה את עושה את זה, אתם שואלים? יש כמה סיבות אבל סיבה אחת שהכריעה את הכף.
לפני שהפכתי להורה, היו כל מיני דברים שנשבעתי שאני לא אעשה:
- – להיפגש עם חברות ולדבר רק על הילד ועל כל פיפס שהוא מוציא מהפה (או מכל חור אחר בגוף, בשלבים מסוימים)
- – מופעי חנוכה
- – לחטוף התקף עצבים ולצרוח "אתה לא תדבר אלי ככה" באמצע קניון
- – לדבר באנגלית בסגנון "נוט אין פרונט אוף דה צ'ילדרן"
- – אאחר לאיסוף מהגן
- – אצא מהעיר
אבל תיאוריה לחוד ומציאות לחוד. כמובן שאין משהו ברשימה הזו שלא עשיתי, ועכשיו, אני עוברת דירה.
כן, כן אני "עוברת לפרברים בשביל הילד". מין התברגנות מוזרה בשעה שרוב האנשים סביבי דווקא עסוקים בלנוע בכיוון הנגדי כי הילדים גדלו קצת, אבל מה לעשות שהקטע הזה של ילדים התחיל אצלנו מאוחר.
אנד ביי פרברים, איי מין פרברים. לא מושב ציורי עם ריח ציורי של קקי של פרות, או יישוב מרוחק עם בתים חכמים וחימום רצפתי, אלא אחת השכונות במה שנקרא "הצפון החדש". ירוקה, לוויינית, שקטה. פרוור בכל רמ"ח אבריה, עם בית קפה אחד, שתי חנויות והמון מקומות חניה.
לא יודעת איך להכיל את זה. ומה זה אומר על החיים שלנו עכשיו? שאנחנו הולכים להיות עסוקים באופן אובססיבי בחיים הפרטיים של השכנים שלנו? לגדל תבלינים באדנית? להביא את הילד לגן בחלוק אמבטיה??
ובכל זאת, ההחלטה נפלה. הילד שלנו הוא פעלתני במיוחד והמרחבים הירוקים עם הגנים המטופחים שכנעו אותנו. "הוא יודה לכם על זה" אומרים לנו ואני תוהה אם זה נכון. לפני שהייתי ילדה קטנה ירושלמית, הייתי ילדה קטנה אמריקאית שהוריה החליטו לעלות ארצה "כי זה מקום טוב יותר לגידול ילדים" וכשהייתי בת שמונה הם עקרו ועברו להתגורר בירושלים הבירה.
כיום אני מודה להם על ההחלטה הזו אבל היו לא מעט רגעים לאורך השנים בהם תהיתי מה היה אילו הם לא היו עושים את המהלך הזה.
אבל נדמה לי שהשאלה הגדולה מכולם היא, האם אוכל לגור מחוץ לעיר ולא להיפגש עם הבדידות הזו שתל אביב חסמה בגופה. האם המשפחה שיצרתי לעצמי ממלאה את המקומות האלה, שמחפשים עוד מישהו ער, בכל שעה? כנראה שהגיע השעה שבה אני ערה, והילד שלי הולך לישון בידיעה, שמישהו שם בחוץ עוד ער אחריו.