מסתבר שקריירת הייעוץ שלי החלה בכיתה ו'

הי בנות,

‏רק בפגישת המחזור של בני כיתתי, (ח' רביעית בבית הספר לדוגמא בתל אביב), נודע לי, שקריירת הייעוץ שלי – התחילה, בעצם, כבר בכיתה ו'.

בנות כיתתי היו רושמות את הבעיות שלהן בעילום שם על פתקים, ובהפסקות, הייתי מקריאה להן את תשובותיי.

פתרונות שהיו, כנראה, מספיק אפקטיביים, כי מאז – הקליינטורה שלי רק צמחה 🙂

אין לי מושג מאיפה נולדה התשוקה הזו שלי לעשות לאנשים "סדר בנשמה", זה פשוט מה שאני עושה. זה הקטע וה"קיק" הכי חזק שלי.

יכולה לעשות את זה מהבוקר עד הבוקר מבלי להתעייף. אבל ככה זה כשהבנאדם עובד "באהבה שלו", לא?

במשך השנים יצא לי לייעץ לאלפי בני אדם – ואם אני לא מתעדת את הייעוץ הזה מיד, פרטיו מתאדים לי.

ומזל שלפעמים אני כן מתעדת.

כי אז אני יכולה (בהרחקת עדות מוחלטת, כמובן, מהבנאדם האמיתי), להביא את ליבת הייעוץ הזה בכל פלטפורמות התקשורת הזמינות לי – לטובת כולם.

 

אז מלבד פגישות הייעוץ שלי ליחידים, הסדנאות לקבוצות, וההרצאות – עכשיו, נקודת המבט שלי לחיים, (שמתבססת על פילוסופיה מאוד יישומית, שאותה פיתחתי במשך עשרות שנים), תהיה גם בתוכנית הטלוויזיה החדשה שלי:

"עצה טובה מאודטה".

פעם בשבוע, חצי שעה, שבה אייעץ לשלוש נשים שונות, על כל מיני אישיוא'ים של החיים.

החל מה-19 לחודש זה, בשעה 21:00  בערוץ 20.

 

והנה דוגמא לייעוץ שנתתי לאחרונה, לאישה טובת לב וסובלת:

 

הנכד, החייל בחופשה, לא מצלצל לנו

————————

"…יש לי נכד בצבא" כתבה לי ש"ר, "שמגיע כל סופ"ש הביתה.

בשבוע שעבר, למשל, הוא הגיע לסופ"ש, ואפילו לא הרים לנו, לסבא ולסבתא שלו, טלפון – כדי לשאול מה שלומנו.

לא הערתי לו על זה, וביום שני, התקשרתי אליו לצבא, לשאול אם הוא רוצה שאכין לו משהו לסופ"ש, שייקח איתו לבסיס כשיחזור.

הוא ביקש שאכין לו את העוגיות המפורסמות שלי, שהן מסובכות, וכרוכות בעבודה רבה.

אבל עמדתי אתמול כל היום במטבח והכנתי לו אותן, ושוב הוא הגיע לסופ"ש, ועדיין הוא לא צלצל לנו.

אני לא מצפה שיבוא, אבל לפחות שירים טלפון!

לפני שהוא התגייס, הוא קיבל מאתנו מתנה כרטיס טיסה יקר לחו"ל, וכמובן גם את דמי הכיס לנסיעה הזו. היום בערב הוא והוריו באים לאכול כרגיל ארוחת ששי אצלנו בבית. מה אני עושה? איך להתנהג איתו?"

 

 

יקירה,

התנהגותו מעידה על הרגלי "לקחת אתכם כמובן מאליו", שזה לא דבר רע בעיני (עד נקודה מסוימת, כמובן), כשמדובר בילדים, נכדים וחברים קרובים מאוד. 

כי יש בזה המון אינטימיות וביטחון באהבתכם ובקשר ההדדי שלכם.

הנתינות ההדדיות בקשר לא צריכות להיות "עין תחת עין" – אבל ברור שחייב להיות היזון חוזר, שמקובל על שני הצדדים.

ופה, התנהגותו מקובלת רק עליו, כי בקשר הזה, מסתבר שרק הוא "מאושרים".

וזה קרה ככה, בגלל שאת ובעלך השחתתם אותו, בכך שתגמלתם אותו (עם כל מיני טובין), על ההתנהגות האטומה שלו כלפיכם.

ואם הפרה רוצה להיניק יותר מאשר העגל לינוק – היא מאבדת בכך את זכות התלונה.

הוא לא מתקשר, ואת עדיין מצלצלת לו כדי להציע לו את "עוגיות העבדות" המסובכות שלך? אחרי שכבר נתתם לו נסיעות לחו"ל, ודמי כיס?

איפה הערך שלך בעיני עצמך, כבנאדם?

 ו"סבתא" – היא גם בנאדם!

הרי היחס שלו אלייך, הוא רק השיקוף של הכיבוד שלך את עצמך, כבנאדם.

ומי שלא מכבד את עצמו – איש לא יכבד אותו.

אז את כועסת על המראה?

לאהוב, תאהבי אותו עד הגג, כי גם הוא אוהב אתכם עד הגג, אפילו אם הוא לא מצלצל.

אבל נתינות בחומר, תני לו רק בהתאם לנתינות בחומר שלו לך!

וטלפונים מצידו, אלו ה"נתינות בחומר" שהוא יכול לתת לך ובכל זאת הוא אינו נותן.

 

ופה, תפנימי 3 ערוצים שונים

מצד אחד,

קחי בחשבון, שחייל המגיע לחופשה קצרה – בין הלישון, הלפגוש חברים, הלזיין את החברה, הלצאת לבלות, הלגור בפייסבוק וברשת הוואטסאפ שלו – "טלפון לסבא וסבתא" (שלמרות החיים המלאים שלהם, עדיין מתמקדים בו וב"האם הוא צלצל לנו, או לא") – זו לא המשימה המועדפת עליו. 

כי אין לכם כרגע הרבה נושאי שיחה משותפים חוץ מהאהבה ההדדית.

ואולי, מבלי שתהיי מודעת לכך, בכל שיחה משותפת איתו, את נתלית לו על הווריד עם רעב עצום לחיות דרכו, שהוא יודע שהוא לא יכול לספק לך. וזו לא חוויה נעימה.

ואם בין כה וכה אתם נפגשים בארוחת השבת, אז מבחינתו, זה להתעמת עם משהו מיותר.

 

זה, כדי שלא תכעסי עליו.

 

ומצד שני,

שיחקת איתו (וחד צדדית, כי הוא, אין לו מושג מזה!) במשחק: "ניראה מי ימצמץ ראשון", כדי לעשות לעצמך מבחן ערך (מה זה מיותר!) דרך הטלפון שלו – אם יגיע.

ואכלת אותה בעגמת נפש.

למה לך לעשות מהנכד שלך אמצעי לבדיקת השווי שלך ביקום?

זה הרי לוז-לוז סיטואיישן לכל הצדדים.

אם תמשיכי לחכות לטלפונים הבלתי מגיעים שלו – את רק תצאי מקופחת בעיני עצמך מהמבחן הזה, ותגדלי נגדו מורסה של טינה חשאית.

 

ומצד שלישי,

אם את רוצה "אהבה", צלצלי לו (כן, את אליו!) בלי שום חשבונות, ותגידי לו במפורש שאת מצלצלת לו רק כדי לשמוע את צליל קולו האהוב עלייך, וכמה את אוהבת אותו ושמחה לדעת שהוא בטוב. ועשי את זה קצר ולא מעיק. השאירי לו טעם טוב מכל התקשרות כזו.

לא יקרה לך שום דבר רע מזה. 

הוא הרי הנכד שלך, לא המחזר שלך, שאז החוקים אחרים.

ואל תעשי אותו "אשם", או "לא בסדר" על כך שהוא לא צלצל לך.

צלצלי לו הרגע, בלי חקירות, או טרוניות, של "למה לא עד עכשיו".

ותבקשי ממנו באופן ענייני שיתקשר אלייך גם הוא מדי פעם.

 

מכיוון שאפילו משוגעים לא זורקים על עצמם אבנים

אם תפסיקו לו לאלתר את כל הנתינות החומריות שלכם.

ואם תחזיקו במדיניות הזו מספיק זמן – בלי שום ריב, תוכחה, או הסברים.

תסמכו על האגואיסט הצעיר, (שכמו הרבה מבני דורו וגילו, יודע יפה מאוד, איפה הפרוסה שלו מרוחה בחמאה), שגם בלי מילת הסבר אחת, הוא כבר יקשר בין הדברים.

ו"פיתונג!", הוא ישפר מולכם את דרכיו.

באחריות🙂

 

סוף ציטוט.

 

את יודעת, אחותי כלה, תמיד כששואלים אותי, "מה הדבר הכי חשוב לזכור כשבאים לפתור איזו בעיה?" אני אומרת:

?קודם כל, תמזערי אותה עם פרופורציות, כי ?קשה? יש רק בלחם והפיתרון – ישנו. ועכשיו, יש רק להגיע אליו.

ויש לי סבלנות – מפה עד אלוהים כדי להגיע אליו?.

וקל לי לחשוב ככה, כי בעיני, אין כזה דבר "בעיה ללא פיתרון".

יש רק בעיה שטרם מצאנו לה את הפיתרון.

זה לא "לא" – זה רק "עדיין לא"! 🙂