"זה כל הזמן ברקע, מלווה ומטריד אותי, אבל אני לא יודעת עם מי לדבר על זה", אומרת גלית (שם בדוי), "מה, ללכת לרופא משפחה ולהגיד לו שיש לי גזים? כל כך מביך. מבחינתי, זה חלק מהשגרה ובסוף מתרגלים לכל דבר. לומדים לחיות עם הנפיחות, עם חוסר הנוחות, עם הכובד".
55 אחוזים מהנשים סובלות מהפרעות עיכול, כמו נפיחות, עצירות ועוד. כך על פי נתוני איגוד הגסטרואנטרולוגיה העולמי (http://www.worldgastroenterology.org. על פי הנתונים והמחקרים, כמו גם על פי הניסיון היומיומי והמוכר, גברים מוטרדים פחות ממה שנכנס להם לפה, ומכל מה שקורה לו בדרך החוצה. נשים, לעומת זאת, מסיבות תרבותיות, חברתיות ומגדריות, עסוקות באופן מתמיד בנושאי תזונה ותוצאותיה, ובשל כך גם סובלות יותר מכל התופעות הנלוות להן. אחת מהן, עד כמה שזה ישמע מפתיע – זו הבושה.
"נשים נמצאות במתח עיכולי מתמיד"
"נשים בחברה המערבית חונכו באופן גורף להימנע מכל רעש, ריח, סימפטום או סימן שמעיד על התרחשות במערכת העיכול, ומסיבה זו הן נמצאות ב"מתח עיכולי" מתמיד", מאשרת ד"ר דיאנה לוצאטו, מומחית לאנתרופולוגיה של הגוף מהקריה האקדמית תל אביב – יפו. "גברים לא חושבים על העיכול ולא מנסים לשלוט בו כל הזמן. יותר קל להם לשחרר ולפרוק, גם בפומבי. אצל נשים, מרוב שהן מנסות לשלוט בתהליך, לפעמים הן מאבדות לחלוטין את השליטה".
לדברי ד"ר שלומית גלר, פסיכולוגית קלינית ומרצה במכללת תל אביב יפו, לנשים יש יחסים מורכבים עם גופן. "מצד אחד, ישנן דרישות מהחברה להיות יפה, ריחנית וצעירה ומהצד השני דרישה לאהוב את עצמך בכל מצב. להערכתי הדברים יכולים להביא לסבל כפול – כי על הסבל הפיזי יכול להתווסף סבל כתוצאה מהבושה לטפל בבעיה".
ד"ר גלר מעריכה כי לשני המינים יש בעיה לדבר על הפרעות עיכול ולפנות לעזרה מקצועית. "שני המינים סובלים מטאבו בנושאי עיכול שמקובע יפה בחינוך שלנו. עם זאת, להערכתי, בשל הציווי המגדרי החזק, לנשים יהיה קשה יותר לפנות לעזרה בנושא זה מאשר לגברים".
נשים עוצרות את עצמן
"עבודה זה לא מקום שאני הולכת בו לשירותים. אני צריכה שקט, בלי הפתעות, ושם תמיד יש סיכוי שאפגוש מישהי, אולי אפילו את הבוסית שלי", מתוודה בטי (שם בדוי). "ברור שאני מרגישה את הלחץ, אבל אני לא מאפשרת לעצמי ללכת. עוצרת את עצמי וחיה עם זה".
לדברי ד"ר לוצאטו מה שמוסיף לתחושה הלא נעימה ממילא של התאפקות, הוא המתח שעוטף אותה. לדבריה, מדובר במעין מעגל קסמים שיוצר נזק נוסף למערכת העיכול המושפעת ממנו מאוד. "המתח יורד כשהנשים נמצאות בבית, אבל נוכחותן במקומות ציבוריים מונעת מהן "לשחרר" את תוצרי התהליך, מה שיוצר אצלן אי נעימויות ובעיות שונות", מפרשת ד"ר לוצאטו, "כמה פעמים נתקלים בנשים שמגהקות באופן חופשי ברחוב? בשירותי הנשים לא נריח או נשמע את מה שנוכל לחוש בשירותי הגברים, והנשים יעדיפו למות ולהמשיך להתאפק מאשר להיתפס".
ד"ר לוצאטו טוענת כי העצירות הפיזית הינה ביטוי חיצוני לתהליכים פנימיים. "נשים נוטות יותר לעצור את רגשותיהן לעומת גברים, גם בהיבט הזה הן לא נהנות מפורקן. למשל, לגבר נוח יותר לפרוק רגשות של מתח בצורה של תוקפנות. אצל נשים זה לא מקובל. נשים עוצרות – נפשית ופיזית".
ידע דוחה את הפנייה לקבלת עזרה
"היום נשים אפילו לא צריכות לשתף חברה: הן מחפשות מידע באינטרנט ולא צריכות לדבר על זה. אני שואלת את עצמי בכמה זמן החיפוש הזה דוחה את הפנייה לקבלת עזרה וטיפול. בגלל הנגישות למידע", תוהה איזבלה שני דיאטנית קלינית ומטפלת ברפואה סינית. "אני זוכרת את עצמי במצוקה גדולה מלדבר על זה, מלפנות לרופא. משכנעת את עצמי שזה סתם ויעבור מעצמו והכל יהיה בסדר", היא מעידה ומודה כי כמטפלת נאלצה לסגל לעצמה כל מיני טכניקות פיצוח, כדי לדובב את המטופלות שלה.
"ברגע שלמטפל יש גישה קלה לנושא, קל יותר לדבר על זה. אצלי נושאי העיכול עולים מהר מאוד. אני ישר שואלת איך הבטן, איך היציאות, ומקבלת תשובות ישירות, אפילו ברמת פירוט מביכה, כמו צבע, מרקם וריח. נשים לא מעלות על הדעת שזו בכלל בעיה, אבל כשאני שואלת באופן ספציפי אם יש בעיות במערכת העיכול כמו גזים, שלשול או עצירות, האם היא סובלת מתחושת התרוקנות לא מלאה או ממחושים בבטן, הן מבינות שאני מבינה מה עובר עליהן".
"ברור להן שהן לא סתם מתלוננות, שהפגיעה באיכות חייהן היא ממשית ואני נותנת לכך תוקף. יש לגיטימציה לדבר על דברים מביכים, כי אני מספיק פתוחה לתשאל, וגם נותנת הסברים. זה מוסיף לנינוחות ומעודד אותן להוסיף אינפורמציה. זאת הקלה גדולה לדעת שמישהו מבין אותן, שזה לא מוזר, שיש שם או הגדרה לתופעה ושיש מה לעשות בעניין".
"לספק פרטים ולא להתבייש"
נשים נוטות לתאר את מצוקותיהן בשפה מעודנת יותר, מסכימים המרואינים לכתבה וממליצים לנסות להתגבר על הבושה, ולספר כל מה שניתן לרופא או לדיאטנית ולזכור, שבסך הכל מדובר בבעיות שכיחות שכמעט כל אדם חווה לפחות פעם בימי חייו. גם הרופא או הדיאטנית, מן הסתם.
"צריך לספר הכל! פשוט הכל", מדגישה שני, "גם אם נדמה שבעיית הגזים, לדוגמה, הינה פעוטת ערך ואינה מסוכנת, הרי שיש לה משמעות גדולה לגבי איכות החיים. בעיית גזים יכולה לגרום לנשים לחשוב פעם נוספת אם לצאת לבילוי או לסוף שבוע עם חברים. אי הנעימות הנגרמת בשל כך יכולה לגרום למצוקה רגשית והסתגרות".
למי שעדיין מתקשות להתגבר על הבושה, שני מייעצת לתאר את התחושות המציקות, במקום להסתבך עם הגדרות מביכות. "אין צורך להתחיל עם תאור תופעה,אלא פשוט לתאר תחושה: כאב חד או עמום, תחושה של נפיחות וכדומה. כדי לאבחן טוב יותר הרופא ישאל שאלות ספציפיות וכל שנותר הוא לענות כן או לא. זה הרבה יותר קל".