הספר נכתב בזמן הצילומים של הסדרה מחוברים, ואי אפשר לומר שהוא לא הושפע מהתהליך המורכב שעברתי באותה תקופה. מדי יום התעוררתי אל מלאכת הכתיבה. לא כיביתי את המחשב עד שלא סיימתי לכתוב לפחות 1000 מילה. כתיבה היא חמישים אחוז כישרון וחמישים אחוז משמעת. בלי משמעת נוקשה לא הייתי כותב שורה אחת. אני אדם עצל, מעדיף לבלות את ימיי בבתי קפה ואת לילותיי בברים.
הספר נשען בחלקו על תסריט לפיצ'ר שכתבתי עם הבמאי שחר רוזן. אנחנו עדיין מחכים למימון ההפקה שלו. גם ספרי הראשון התחיל את דרכו כתסריט, וכמוהו גם השלישי שלי. מסובך מאוד לכתוב תסריטים. היצירה משותפת ותלויה בכל כך הרבה גורמים. כל מפיק או משקיע "שמאיים" לשים עליו כסף מתערב בעבודה שלך.
היוזמה לכתיבת התסריט האחרון הגיעה מהכיוון של יורם לוינשטיין, מנהל הסטודיו למשחק בשכונת התקווה, ושחר רוזן שמלמד שם משחק מול מצלמה. הפניה הועברה אלי לפני שלוש שנים. תלמידי הסטודיו עובדים עם הקהילה. חלקם עם נערים בסיכון, בעיקר נערים מקרב הקהילה החדשה שהגיעה מחבר המדינות. חלק אחר עובד עם קשישים. מדי פעם מעלים הנערים והקשישים על במת המופעים של הסטודיו סצנות עליהן עבדו עם התלמידים. בתחילה יורם דרש שאכתוב לכל תלמיד משנה ג' – באותה שנה 19 תלמידים- סרט של עשר דקות בכיכובו ובהשראת קובץ הסיפורים שלי "בסמטאות". יורם והמציאות לא תמיד מסונכרנים. אמרתי לו שהוא בעצם רוצה להפיק סרט של 190 דקות, שני פיצ'רים. וללא תקציב!
הצעתי לו לכתוב תסריט לפיצ'ר שבו ישחקו תלמידיו בהווה לצד בוגרי הסטודיו. "נעבוד מסודר," אמרתי. "אכתוב סינופסיס שנשען על הסיפורים שליקטו התלמידים מאנשי השכונה, ונגיש לקרנות הקולנוע. היה ויאהבו אותו וישקיעו בפיתוחו אתפנה לעבודה על פי תקנות והתקנון של הקרן המשקיעה."
בסופו של דבר קיבלנו מלגה לפיתוח מקרן רבינוביץ. ביום שהתבשרנו על כך הודעתי ליורם ולשחר שאעבוד תחת שני כובעים – תסריטאי וסופר – כי הזמן שחולף עד שהקרנות מתייחסות לדראפטים שאני שולח אליהם הוא לא קצר. בזמן ההמתנה אשכתב את התסריט לפרוזה. אירוני שהספר, שהוא רחב הרבה יותר – גיליתי בו המון דברים חדשים שרק חלק מזערי מהם נכנס לתסריט – אמור אוטוטו לצאת ואילו התסריט עדיין תלוי בסכומים שיגיעו או לא יגיעו להפקתו.
וזה חלק מהטקסט בגב הספר, אותו כתבה העורכת נעה מנהיים:
"יוסי וכריסטינה חיים בסרט. סרט תיעודי. את מאבקם לבנות לעצמם חיים ולצאת ממעגל העוני, האלימות והאלכוהול מלווה נעם, במאי שצמח בשכונת התקווה ושב אליה כדי לראות אותה בעין המצלמה. עלילת חייהם הדרמטית נשזרת בסיפור "עוקץ" מקומי השופך אור חד ואירוני על תעשיית הבאבות, הקמעות והתפילות הענפה שמתנהלת בשכונה. בעוד חייהם של יוסי וכריסטינה הולכים ונפרמים ונועם הבמאי מושך בחוטים, חושפת העדשה רגעים של זוהר מפלסטיק, נביאים משעווה וחלומות מזכוכית, שכל שינוי עלול לרסק אותם לרסיסים.
הדוברים השונים שמרכיבים את פס הקול של היצירה הזו אינם מסתירים מאיתנו דבר. הם חיים את חייהם לעיני המצלמה ומדברים בגובה העיניים על המקומות הכי נמוכים. "
בספר אני מבקש לתת ביטוי ספרותי לתרבות הרייטינג והמציאות המתוסרטת, להציץ אל מאחורי הקלעים של המציצנים עצמם ולבדוק כיצד הופכת ההתבוננות מבחוץ להתבוננות פנימית. כבר אמרתי, השפעה ממחוברים.
לאחר שני ספריי הראשונים, "הירח ירוק בוואד"י ו"פרא אציל", "חלומות מזכוכית" משלים טרילוגיה על שכונת התקווה. הפעם גיבוריו יהיו נציגים מהאוכלוסייה החדשה שהגיעה לשכונה ממדינות חבר העמים. תחזיקו לי אצבעות. תודה.