להיות אמא של פמיניסטית זה קודם כל להכיר בכך שלא באמת הצלחת ליצור עבור הבת שלך (וגם עבור הבן שלך, אבל זאת שיחה נפרדת) את העולם הטוב יותר שרצית.
להיות אמא של פמיניסטית פירושו להביט על מאבקים שהבת שלך מקיימת באופן טבעי, לחשוש למחירים שהיא תשלם עליהם, להילחם כל יום ברצון לגונן עליה ולומר לה: "ילדתי, את לא חייבת.. לכי להתנדנד בערסל..", אבל, בינינו? לא להתכוון לזה באמת. אז במקום זה את מלמדת אותה למזער את המחירים, מייצרת עבורה מקום כדי להביא אליו את הקשיים, ונותנת לה גיבוי ככל שאת יכולה (אבל לא תמיד את יכולה).
להיות אמא של פמיניסטית זה להתגאות בה ולתעד את המאבק של הבת שלך, כי היא-עצמה לא רואה בזה כזה "ביג דיל".. אבל את יודעת שיש חשיבות לתיעוד כדי שגם היא וגם כולנו נזכור שאסור לנו להרפות, ושהאפליה נגד נשים נמצאת בכל מקום שלא מבערים אותה ? גם אם נדמה לנו שזה מקום "נאור ומתקדם", כמו תנועת הנוער.
להיות אמא של פמיניסטית זה לזכור ולהזכיר לה שהמאבק הפמיניסטי הוא רצף של מאבקים של הרבה נשים, שאנחנו ניצבות על כתפי נשים אחרות שנאבקו ושההישגים שלהן נראים לנו היום מובנים מאליהם ושלכן חשוב מאד לתעד מאבקים כדי שלא נשכח מנין באנו, מה היו האלטרנטיבות ולאן אנחנו הולכות.
אז הנה תיעוד של מאבק אחד קטן מהשנה שחלפה:
לפני שנה הגיעה בתי לשנתה האחרונה בתנועת הנוער. שכבת י"ב למעשה "מחזיקה" את הקן ומהווה את המנהיגות שלו. בצד הארגון, הרתימה, ההדרכה והחינוך, מוטלות על שכבת י"ב אחריויות נוספות. אחת מהאחריויות היא להיות אחראי מחסן. ישנה מסורת ארוכת יומין, שאחראי מחסן ת"ה (תאורה הגברה) אלו יהיו הבנים החזקים של שכבת י"ב (מסורת זו נבעה מהתקופה בה מכשירי חשמל כאלה או אחראים היו כבדים מאוד ולכן קהל היעד היה גברים). המסורת גם קובעת שאחראי המחסן הוא ממש ממנהיגי השכבה. כל האחראים היו המובילים בשכבתם, וקבלת המפתח של מחסן הת"ה מהווה חותמת ואישור סופי על מעמדם כזכרי אלפא של השכבה. למעשה בכל שנות קיומו של הקן לא היתה מעולם (!!) נערה שקיבלה את המפתח והאחריות על מחסן הת"ה.
בתי, החליטה שהיא רוצה את התפקיד. משעשע לחשוב שמדובר בנערה לא מסודרת במיוחד, שמעדיפה לעסוק בדברים אחרים (מדעים, דרמה, יחסים עם אנשים, יצירה ועוד). כשהיא הודיעה לי שהיא מתחילה את המאבק על מחסן הת"ה התפלאתי. זה נראה לי מאד לא אטרקטיבי ומעניין: "למה את צריכה את זה? זה סתם כאב ראש עבורך.. את צריכה לצמצם פעילויות לקראת הבגרויות.." ועוד שאר אמרי שפר של אמהות, אבל כמו שהיא אמרה לי: "אני חייבת לקבל את המפתח למחסן הת"ה, רק כדי שזה לא ישאר תפקיד של בנים." כדי לשבור את המסורת הזאת, וכך התחיל המאבק על מחסן הת"ה: פוליטיקה, שכנועים, משאים ומתנים ועוד ועוד ועוד. לבסוף הוחלט שהיא תקבל יחד עם חבר נוסף (תמיד יש שני אחראים) את המפתח למחסן הת"ה ובצידו את התואר "אחראית מחסן ת"ה הראשונה!" היא היתה ממש מאושרת ואני הייתי מאושרת באושרה. אבל אושרנו נמשך רק שעות אחדות.
יש לי בת פופולרית מאד, מעורבת בהמון חבורות, בקשרים עם הרבה אנשים בחתכי גיל שונים, בעיר שלנו ובערים נוספות. נערה חברותית, שמחה ופופולרית. שום דבר לא הכין אותי להלם שחטפתי בשבוע שלאחר ההחלטה., כאשר קראתי (באישורה כמובן) את הודעות הנאצה שקיבלה בוואטסאפ הקבוצתי. הודעות שהסבירו לה ש"זה תפקיד של בנים" שהיא "נכנסת למגרש של הבנים" שהיא לא תצליח, ואפילו הודעות שתייגו אותה כ"לא נשית". היא לא נכנעה. ראשית כל, יש לה חברות ואלה עמדו מאחוריה, ושנית יש לה חברים וחברות ממקומות אחרים, כך שהיא לא הרגישה מבודדת. היא הראתה לי, אמא שלה, את השיחה. לבי נחמץ, אבל התגאיתי בדרך שהיא קיבלה את זה. חלקה, שיתפה, קיטרה, אבל לא נכנעה.
ברגע מכונן אחד אמרה לי: "כשאקבל את המפתח של מחסן הת"ה, אני הולכת לצבוע אותו בורוד נצנצים כדי ש כ ו ל ם ידעו שזה מקום של בנות".
לבסוף היא קיבלה את המפתח ומאז לא שמעתי על מחסן הת"ה עד מסיבת הסיום. שם התבררה לי שוב מרכזיותו של המאבק הזה בהווי התנועתי של אותה השנה. מסתבר שכאשר האבק שקע היא דווקא קיבלה הרבה הערכה על העובדה שעשתה שינוי בקן (גם בלי לצבוע את המחסן בורוד נצנצים). למעשה במסיבת הסיום הכתירו אותה למנצחת במאבק המנהיגות הזה.
לאחר המסיבה שאלתי אותה באגביות מי יהיה אחראי מחסן הת"ה בשנה הבאה. היא אמרה לי שהאחראים של השנה מחליטים למי הם "מורישים" את המפתח. "ולמי את מורישה את המפתח שלך?" שאלתי
"לבת, אמא, בטח שלבת. כבר העברתי אותו למאי.. גם ביקשתי ממנה שתבטיח לי שהיא מעבירה את המפתח שלה רק לבת. יותר אף אחד לא יגיד שהתפקיד הזה הוא רק של בנים.."
להיות אמא של פמיניסטית זה לקרוא בעבודה שהגישה לבית הספר על המאבק הזה (נוסח מקוצר ומצונזר), להגיע למשפט האחרון שכתבה: "אני שמחה שהשארתי חותם" ולהיות גאה עד בלי די., אבל לדעת שהדרך עדיין ארוכה.