לפני כמה חודשים קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה – "נעמה – בת דודה" ( כן יש לי קטע כזה – אני שומרת אנשים לפי הקרבה שלהם אלי "אמא – אמא שלי") עניתי ולפתע נעמה, שמעולם לא התקשרה לי לפני כן, ביקשה להתייעץ איתי בנוגע לסוגייה שמאד יושבת לה על הלב.
נעמה הייתה בשלבי מיונים לכל מיני יחידות בצבא אבל היא לא האמינה שהיא מוכשרת מספיק בשביל להיות מסוגלת לעבור את המיונים, ושאלה אותי מה עליה לעשות.
נעמה, ילדה מבריקה (יותר מכמעט כל אדם אחר שנתקלתי בו עד כה), יפהפיה, מוכשרת ו..חסרת ביטחון עצמי בצורה מוחלטת, לא מאמינה שיש ביכולתה לגרום לדברים שהיא רוצה לקרות, לקרות.
שאלתי אותה: "כמה אנשים מקבלים בכלל את הזימון למיונים האלו?"
'בודדים, כנראה רק מי שיש לו נתונים מאד מאד טובים מבחינת הקבוצת איכות וכו"
"אוקי.. אז בעצם לפני שבכלל משהו התחיל את יודעת שאת נמצאת בקבוצה מאד איכותית של אנשים, נכון?"
'כן.. אני מניחה.. אבל הם יותר חכמים ממני.. '
"בדקת שאת אומרת את זה? אולי את יותר חכמה ומתאימה לתפקיד מהם.. את לא חושבת?"
'אולי.. '
ואז הרבצתי את משנתי:
"אין בעולם הזה דבר אשר עומד בפני היכולת שלנו להאמין שאנחנו יכולים לגרום לחלומות שלנו לקרות. הדבר היחיד שעומד בדרך הוא עלצות והרצון העז לחפש תירוצים ללמה דברים לא הסתדרו כמה שתכננו.
יש לך כמה אופציות – האחת, לא לגשת.. הרי, את אומרת שהם יותר חכמים ממך לא?
האופציה השנייה, ללכת ויהיה מה שיהיה.. מקסימום.. תמיד יש גיוס כלל צה"לי..
והאופציה השלישית היא ללכת באמונה מוחלטת שיש לך את היכולות ללמוד ולהתקדם כדי להצליח ולעשות את מה שנדרש בצורה הטובה ביותר.
במה את בוחרת?".
היא עברה את המיונים.
תמיד תאמינו שיש לכם את היכולת לגרום לדברים שחשובים לכם לקרות, זה תלוי בעיקר בכם – כמעט לכולם יש את היכולת לעשות את מה שהם רוצים לעשות.
שבת שלום.