אתמול הייתי בצעדת הענק כנגד מתווה הגז. היינו כישראלים, כולנו ביחד בעצרת. שמענו את פרופ' זליכה מדבר והתחלנו לצעוד. צעדנו וצעדנו מכיכר הבימה עד שהגענו לאיזור רידינג, שם המשכנו לעשות רעש גדול וללכת הביתה עם תקווה קטנה בלב.
כמה דקות לפני כן, הייתה עצרת הזדהות עם צרפת.
באותו הזמן, עצרת של עמותת "בנפשנו" כנגד הרפורמה בבריאות הנפש.
ואני שואלת – איך אדם אחד יכול לצעוד כל כך הרבה
ולמה, כשהוא מגיע הביתה / למשרד / למסך הקטן, כל מה שהוא רואה זו שנאה ופנקסנות?
סטטוסים שלמים בפייסבוק, על ההם ואנחנו ומי נתן למי ובאיזה הקשר. עד שנתקלתי בסטטוס הזה, שמבטא הכי טוב את מה שאני מרגישה –
"אולי מספיק עם הפנקסנות הזו?
מתי הם תמכו בנו
מתי אנחנו תמכנו בהם
מתי הם שמו דגל, למה דגל וכו…?
מי שמרגיש צורך להביע סולידריות – זה שלו
כל השאר מרגיש לי כמו מריבה מטופשת על הספסל האחורי באוטובוס, בדרך לטיול שנתי.
ילדותי, מיותר, מעורר שנאה ולא יעיל בכלום."
יכול להיות שהייתי כותבת את זה קצת יותר בעדינות
אבל היי, היא העבירה את המסר.
גיבורי מקלדות מכל עבר, נשארים דבוקים למסכים, מתלוננים על ההוויה הישראלית שלנו
במקום לצאת לרחובות ולהרגיש אותה בעצמם.
אני, נשארת אופטימית.
ונראה מה יהיה. השמיים הם הגבול.