חברה סיפרה לי
חברה שיתפה מכתב אנונימי שקיבלה:
"היום הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים.
משנה לשנה היום הזה קשה לי יותר ויותר. כי אני הייתי שם, עד שהתגרשתי מאותו גבר. ואני עדיין שם, כי יש לנו ילדות משותפות. והוא ממשיך בהתנהגותו הכוחנית, כי נמר אינו משנה חברבורותיו.
מומחים בכל העולם מסבירים כי גבר בעל צורך עז בשליטה באישה, כמעט אף פעם לא ישנה את התנהגותו.
ה"פירות" והיתרונות המיידיים שהוא גורף בכוח, תוך השלטת משטר של פחד וטרור בבית, הם פירות עליהם קשה לוותר: הוא יכול "לארגן" התפרצות כעס אחרי ארוחת הערב, למשל, ובכך לפטור את עצמו מיידית מכל תפקיד של ניקיון או עזרה בהשכבות לישון של הילדים, כי הרי הוא "כועס" ו"צודק". מישהו חייב לשטוף את הכלים ולהשכיב את הילדים לישון, אז כמובן זו תהיה את, האמא.
התפרצות כזו טובה מאד גם כתירוץ ליציאה עם חברים, כי הוא חייב "להירגע" מכמה שאת/הילדים "הרגזתם אותו". בכלל, התנהגותו הכוחנית יעילה מאד ליצירה או הימנעות מכל דבר אחר שהוא מעוניין לעשות או לא לעשות. התפרצויות הכעס הן מטרייה ותירוץ המאפשרים לו לחיות בדיוק כפי שהוא רוצה. מעט גברים יוותרו על מעמד חזק ונוח שכזה.
אם לפחות היו מסבירים לנו הנשים את הדברים האלו מגיל צעיר, אולי היינו נזהרות יותר בבחירת בן זוג לחיים משותפים. רובנו לא יודעות לזהות שלהתנהגות הכוחנית של בן הזוג שלנו יש הגדרה ברורה בחוק: אלימות רגשית, אלימות כלכלית, אלימות מינית.
קשה גם לזהות את ההתנהגות הזו בתחילת הקשר: הרי אין קטגוריה של "גבר כוחני" בתעודת הזהות. אותו גבר שתלטן יכול גם להיות חכם, מצחיק ונעים כשהוא רוצה. הוא יכול אפילו להצטייר כאדם רגיש חלק מהזמן.
וכאן החלק הבעייתי ביותר:
בכל פשע אחר, אנו כחברה מטילים על אדם הגונב/רוצח וכו' את האחריות על הפשע שלו. אפילו במקרים שהם "בתוך משפחה", כמו בן שרוצח את הוריו, או אח שרוצח את אחיו, הסיבה לרצח ממש לא רלוונטית לאחריות המוטלת על הרוצח.
רק בפשיעה נגד נשים במשפחה, עדיין נפוץ הרעיון המיושן ובלתי הגיוני, שאלימות במשפחה היא תוצר של "דינמיקה זוגית". במקום להטיל על הפושע אחריות מלאה למעשיו, מומחים בתחום בישראל מתרצים ללא היסוס שמשהו בקשר הזוגי הביא את הבעל לפגוע באישה.
יש לומר באופן נחרץ: כל עוד דעות כאלו רווחות בציבור, ועוד בקרב מומחים, רחמנא לצלן, לא תיפסק האלימות כלפי נשים. כל עוד אנחנו כחברה מוכנים/ות לשמוע ולקבל תירוץ כלשהו לאלימות, זוהי רוח גבית ברורה וחזקה לאלימות.
כדי למגר את האלימות נגד נשים (ואת רמת האלימות הכללית בחברה), כולנו חייבים/ות למתוח קו ברור, עם מסר חד משמעי: אין ולא יהיה שום שום שום תירוץ/הסבר/"דינמיקה" המצדיקים אלימות. לא מעניין אותנו כחברה מה הרגיז את הפושע, מה הייתה הדינמיקה בינו לבין סביבתו. האחריות להתנהגותו של הפושע היא שלו בלבד. הוא אדם בוגר, ואם קשה לו לווסת את התנהגותו הוא מוזמן ללכת לטיפול או לבחור לחיות עם א/נשים אחרים. כל עוד הוא חי במסגרת משפחתית, יואיל לנהוג באופן המקובל בחברה, כלומר לא באלימות.
עד שהמסר הזה יהיה ברור וחזק בחברה, אין מה לגלגל עיניים לשמיים בצער או הפתעה כאשר עוד בן זוג פוגע בזוגתו.
לי אישית קשה לשמוע את ציקצוק השפתיים של "אוי כמה נורא" בכל פעם שאישה נרצחת, כאשר לא עושים כאן את הדברים החשובים ביותר למניעה אמיתית של האלימות.
אז כל עוד אנחנו שותקים/ות ביומיום, אולי עדיף להנמיך קצת את עוצמת ה"השתתפות" הזו של פעם בשנה.
עדיף שנתנהג באופן אחראי ועקבי כל השנה, ואז אולי לא נצטרך לייצר כנסים בנושא פעם בשנה."