למלא את החולצה

להיות שבוע לפני ה black friday בארצות הברית של אמריקה זה כמו לקבל נופש חינם בארץ בדיוק כשנמצאים בחו"ל. ההפסד הפוטנציאלי הוא בלתי ישוער. הדרך להתמודד עם הצרה היא להמציא הוכחה לכל החברים והמשפחה שגם ללא יום ששי שחור ניתן לחזור עם צרור של קניות עם חשבוניות מעוררות קנאה שמובילות למשפטי התפעלות כגון: " איזה גבר זה. שיחק אותה המנייאק. הוציא אותה עם מחירים של חבל על הזמן".

הסתובבתי לי בקניוני הענק של האימפריה האמריקאית מחפש מבצעים של טרום יום השישי. שלטים ופרסומות מלא החופן בכל פינת רחוב, בפתח כל חנות. שאלתי אם אפשר. החרגה קטנה. הסברתי שאני תייר אומלל שלא תכנן כראוי את חופשתו. הסתכלו אליי בפנים זועפות. טענו שזה לא ראוי, ולא מקובל ואפילו בלתי אפשרי. המשכתי לשוטט לי כך. מתוסכל, מבויש. חסר אונים. עד שהגעתי ל"כולבו" מייסיס.

יש בו הכל במייסיס הזה. הכל. רב המחירים יקרים. יגרמו לתייר הממוצע לחכות שבוע למבצעים. אך לא אני. במקום נידח בין ראלף לוריין ללאקוסט נמצא לו דוכן של חולצות בערבוביה עבור המבקר הישראלי. שבעים אחוזים הנחה. מצאתי שם נאוטיקה. ועוד נאוטיקה. ועוד נאוטיקה. כל אחת שבע עשרה דולרים בלבד. צהלתי משמחה. מדד אותי הזבן: "אורך ידיים מתאים. עובי צוואר גבולי. סך הכל בסדר גמור. לא. אי אפשר למדוד. הכל ארוז יפה יפה עם סיכות. אפשר למדוד את החולצות של החמישים דולרים. מבצעים לא מודדים. לוקחים מהר. יותר טוב מ black friday. אני אומר לך".

קבלות לא לקחתי. מי צריך קבלות על שלש חולצות של נאוטיקה בשבע עשרה דולרים? מי המשוגע שירצה להחליף אוצר כזה ששווה מאות שקלים בארץ הקודש?
במלון מדדתי. אורך השרוולים מתאים. הצווארון נראה טוב. כל היתר נראה קצת גדול. התבוננתי במראה והרמתי את הידיים. נוצר לו טרפז של בד שמזכיר חליפת דאייה אישית כזו, של המשוגעים שקופצים ממטוסים. המשכתי להתבונן על החולצה כמה דקות, מנסה להחליט האם היא ראויה לשימוש. נאוטיקה זה נאוטיקה החלטתי ויצאתי לפגישה, לבוש בחולצה החדשה.

"תתחדש" אמרו לי החברים שלי. "חולצה יפה. יש בה הרבה בד".
"כן?" אמרתי. "זו חולצה לכל החיים, אפשר להשמין איתה".

למחרת גררתי את כולם לארוחת בוקר אמריקאית. "זו מסעדה מומלצת" אמרתי. "כל האמריקאים בסביבה אוכלים כאן".
עמדנו בתור רבע שעה. הזמנתי את הארוחה הקלסית המשודרגת.  אומלט של כל טוב, תפוחי אדמה בשמן עמוק, טוסט צרפתי מטוגן, ובשר שאסור להזכיר את שמו בטעם של ביסלי גריל. התרכזתי היטב בכל ביס והובלתי את השומנים לכוון מרכז הבטן. "יש מספיק בד לכולם" אמרתי להם. "הנאוטיקה שלי תקבל את כולכם באהבה".
בערב הזמנתי את ההמבורגר הענקי הזה, עם הלחמניות הפריכות, והמיונז שדולף לו מהצדדים. הוספתי לו קצת בצל מטוגן. למה לא? ועין. וקצת פטריות מוקפצות. הרבה צ'יפס בצד. קצת טבעות בצל. בטח רוצים קינוח. בטח. לא משותף. לכל אחד מנה שלמה. תפנקו את עצמכם. בריאות זה לא כאן. מה אנחנו באירופה? זו ארצות הברית. שמנים אבל מאושרים.

לאט לאט הנאוטיקה שלי נראתה קצת יותר טוב. יצאתי איתה לסיבוב אחר הצהריים בקניון. עוד ארבעה ימים יום ששי השחור. אולי יהיה משהו בהנחה. הייתי קצת רעב למשהו קטן. עברו כבר שעתיים מהאנטריקוט האחרון. מצאתי את עצמי באזור האוכל. עומד לפני דוכן גלידה מקומי.
אני לא מהמשוגעים על גלידה. התפתיתי. באמת לא אשמתי. הנאוטיקה שלי לחצה עליי. מה פתאום BIG? לקחתי SMALL. לקחה לה המוכרת שני כדורים של שוקולד מריר בגודל של אשכולית, הוספה להם חתיכת עוגה בראוניז בגודל של סמסונג S6 EDGE, וחצי כוס של אגוזי מלך ופקאן. את כל התערובת היא רמסה ודחסה, קצצה ומעכה. גוש השוקולד העילאי הונח לו בגאווה בכלי פלסטיק לא משמין בגודל של SMALL ענקי. יצירת אומנות שכזו קיימת רק בארצות הברית של אמריקה. הגלידה הזו לתפארת מדינת וירג'יניה היתה זוכה בתחרות "תענוג משמיים". כל ביס מעורר עוד קרום רירי בפה ומעלה את הציפייה לביס הבא. ואני בכלל לא תיכננתי לאכול גדילה כזו, אבל יצירה שכזו מי יכול להרוס ולזרוק. ליקקתי בתאווה את השוקולד המעולה שהתחבר לו באופן הרמוני עם פרורי הבראוניז והאגוזים. דחסתי ודחסתי. בטני עמדה להתפקע אך חולצתי דרשה עוד.

תופעת לוואי ידועה של גלידה משובחת  הינה הרגשת צמא חזקה. חיפשתי מקור מים טבעי. הייתי מסתפק במי סודה. בעודי סוקר וסורק את האפשרויות העומדות לרשותי נתקלתי בחזית דלפק למכירת מיצים. "מה בשבילך" שאלה לה המוכרת, מתבוננת בחולצתי הרופסת. "מה את ממליצה?" שאלתי, ולקחתי את הכוס הקטנה שמכילה כמעט ליטר של תערובת מיצים אקזוטיים, יוגורט ומי סוכר (כי הפירות העונה קצת חמוצים, ואיך אפשר אחרי גלידה לשתות משקה שאיננו מתוק?).

חזרתי הביתה. הגעתי לבוש עם חולצת הנאוטיקה שלי. קצת להשוויץ.
בחנה אותי אשתי מכף רגל ועד ראש. "חולצה יפה. מחזיקה היטב את הכרס הקטנטונת שמבצבצת לה".

התביישתי. נתתי נשיקות לכל הילדים ויצאתי לרוץ. אמריקה זו אמריקה. ישראל זו ישראל. עדיין לא מודרני כאן להיות שמנים.

בקרו אותי בבלוג – http://diditells.WordPress.com/