בזמן האחרון אני חושבת לא מעט על כל הנושא של הטרדות מיניות.
נושא נדוש שמתחיל כבר להעיק מההיקף הבלתי נתפס הזה, אשר מתהווה בארצנו הקטנטונת, אותה מדינה שאמורה לצעוד לכיוון המקום השיוויוני שלה, אך צועדת במרץ – אחורה.
מאוד קל להיות בשיפוטיות ולשאול את עצמנו, "אז למה היא לא מתלוננת?" "למה היא לא מעיפה אותו ישר מההתחלה קיבינימט"?, וכן.. גם אם זה עולה במקום עבודה.
אותי למשל לא פיטרו ששמתי גבולות לבוס שלי באחד ממקומות העבודה שלי, שפעם בלי "להתכוון" נתן לי 'פליק' באחוריים.
ובכן.. הוא לא עשה את זה יותר, והמשכתי לעבוד אצלו עוד כמה שנים טובות אחרי המקרה הזה.
יוצאות דופן מבחינתי הן חיילות שנתונות למרות ומניפולטיביות בלתי מתפשרת של המפקדים שלהן, אותם מפקדים כריזמתיים וכוחניים אשר מבינים שאותה חיילת מחפשת דמות "אבהית", וזה קל ופשוט, כי לרוב יש לו ילדים משלו.
מקרים של הטרדה נפשית, הטרדה מינית ואלימות לשם אלימות הם מקרים מסועפים שקשה מאוד להתמודד איתם ומולם.נניח שאישה באמת חוותה סיטואציה שהותירה בה צלקת. לא פשוט ללכת למשטרה ולתת עדות.
רק לפי הסיפורים והשמועות על האופן בה מתנהלת חקירה, הדבר מהווה רתיעה וסוג של שיתוק בחוסר היכולת של האישה שעברה טראומה והיא צריכה לנבור, ולענות על שאלות מביכות, ולעיתים אף להתעמת עם התוקף.. וזה קשה, וכן לעיתים גם בלתי אפשרי.
למה בלתי אפשרי? כי לא כל אחת מסוגלת לגעת בפצעים של עצמה, פצעים שטרם הגלידו וסביר כי לא יגלידו לעולם, לא כל אחת יכולה להכיל את מה שהיא עברה, לרוב במצבים קיצוניים של טראומה המח מדחיק חלקים גדולים מהאירוע כך שיש איבוד על רצף הזמן.
ואני? למה אני חששתי ללכת למשטרה ולהתלונן על כל מיני סיטאואציות שעברתי??
כי פחדתי שהוא יסלים את המצב, שההתנהגות שלו תיהיה הרבה יותר קיצונית, חשבתי שאם אנסה לפתור את הבעיות בדרכי נועם זה ימתן את המציאות האכזרית אליה נחשפתי ובה חייתי כשנה.
כשהבנתי שהחיים שלי ושל ילדיי בסכנה ממשית, התלוננתי. אצל גורמים רבים. זה כבר לא עזר. בעזרת העיניים הירוקות שלו, המבט התמים והסיפור שלא נגמר על היותו מאומץ וכמה אומלל הוא מכך, כולם נשבו בקסמיו והאמינו לו.
המערכת – כמערכת!!! שכחה את התפקיד שלה, את הכלים הרבים העומדים לרשותה, את הקשיחות שלה כאשר היא אמורה להיות קשוחה כשהיא פוגשת סכנה.
מאוד קל להאשים קורבן של אלימות ואונס בקשר השתיקה שהיא נכסה לעצמה, נכס המונע אך ורק מפחד קיומי.
ובכל זאת,עדיין כחברה קל לנו לשפוט. נשים שעברו הטרדות מיניות.. נשים מוכות.. נשים שצריכות לשחזר את כרוניקת הכאב הפוצע של המערכת המסועפת, שלעיתים על מנת לפתור תעלומה ו/או לסגור את התיק, שוכחים שיש שם נפש פצועה, ומוסיפים צלקת על זו הקיימת ממילא, ומגדילים את נפחה, והטראומה הופכת לאדוות של פוסט טראומה אשר תופסות חלקים נרחבים מהאישיות החדשה שמתהווה לה פתאום בגוף זר ומנוכר, שמתחיל מבחוץ ומחלחל פנימה.
בפעם הבאה שמישהו מתכוון לשפוט את האחר, ושואל שאלות, כמו: "אז מה הבעיה להגיש תלונה במשטרה"? תעצרו רגע, רק לרגע.. לשאול האם היא בכלל יכולה, מסוגלת וערוכה להבין כמה זה לא פשוט לחפור בנפש פצועה.
לא כל אחת מסוגלת לעשות את זה!
אני עושה את זה כבר 5 שנים, לא בגלל הטרדה מינית, אלא בגלל הטרדה נפשית ואובדן שלושת ילדיי, ואני אומרת בפה מלא שאותה אישה שמחליטה ללכת עם האמת שלה עד הסוף, חייבת להוריד את מפלס הרגש רק כדי לעבור את הכאב החדש שהמערכת והחברה יוצרת בה המתווסת לכאב של החוויה הטראומטית בצורה יחסית, שפויה.
המערכת חייבת לשנות את הדרך והנוהל של חקירת נפגעות תקיפה מינית ובכלל זה גם נשים מוכות באשר הן.
כל הנושא של "מקלט לנשים מוכות", אינו נהיר לי. לא משום שאני רוצה חלילה שיקרה לאותה אישה משהו רע, אלא בגלל שמקום זה, כל עוד האלים מסתובב לו חופשי, ממשיך בעבודתו ושגרת חייו בעוד האישה בורחת, לרוב עם ילדיה, עוזבת את סביבת מגוריה ולעיתים גם מקום עבודה, כל עוד זה לא שיוויוני הפער רק ילך ויתעצם.
זה יפסק אך ורק כאשר האלים ילקח למקום סגור בו ישקפו לו את אופי מעשיו ויגרמו לו להבין מה הוא באמת עושה (כולנו הרי יודעים שבעולמם האומלל קיימת מציאות אחרת מהמציאות עצמה), כל עוד זה לא יקרה – החברה תמשיך להרתע מאלימות בתוך המשפחה, מנפגעות תקיפה מינית, מחיפוש האשמים וזריקתם על מזבח הקורבנות הנצחית, מהצהוב של אותו איש שידוע לכולם מעצם תפקידו, שהרי לפעמים זה מה שהופך את הזוועה לפיקנטית, את הבשר שאינו ראוי לאכילה, בתיבול הנכון – לסטייק עסיסי ומשודרג.
אל תשאלו למה.. תשאלו איך…?!