על הקו הדק / העבה שבין הפחד לדחף

לא אחת אני נחשפת לשיתופים של נשים אשר שומעות אותי בהרצאה / חוגי בית שאני מעבירה.

באחת משיחותיי האחרונות שיתפה אותי משתתפת אחת אודות פחדים הקיימים בה כתוצאה מאירועי עבר המקננים בה כעת, משהיא עוברת חווית הריון נוספת אחרי מספר הפלות וחוסר הצלחה בעניין זה.

אני לא יכולה להכליל את כל האנשים באשר הם אשר כמהים למושא הווייתם, אך ברגע שהוא מתדפק על דלתם הכאב הופך לאובך והפחד משתק. אך אנשים אלו רבים במספרם וכל הסיפורים שנחשפתי אליהם עד כה הם טיפה בים, ואני אוספת אותם. את הסיפורים ואת הטיפות..

כשאני מדברת וכותבת על החוויות הללו, אני מתכוונת לחוויות טובות אשר נקרות בדרכנו ואמורות להפוך אותנו למאושרים, אותן חוויות שאנו כמהים להן ועשויים לקמול איתן. אותן חוויות שמרכיבות לעיתים את מכלול התחושות והרגשות שלנו, חלקן הגדול יושבות על הערכים שלנו ובלי לשים לב אנחנו פוגעים בהם, פוגעים בעצמנו.

זו יכולה להיות כל חוויה, החל ממציאת מקום עבודה, דרך אהבה ומיסוד קשר, חברויות ומערכות יחסים שונות.

כשהכל זורם על מי מנוחות יש תנועה והמשכיות, אנחנו לוקחים אחריות על החיים שלנו, ומרגישים בעלי משמעות.

אך מה קורה שמשהו מתפספס בדרך? האם אנחנו תמיד בלמידה? האם אנחנו יודעים לתת משוב על מה שאנחנו קוראים לו כישלון ונכנעים וגרוע יותר מפסיקים לנסות או לרצות ולהתאמץ על מנת להשיג דבר טוב יותר עבורנו? האם אנחנו בסופו של דבר נכנעים ומתפשרים? האם סך הויתורים יוצרים בתוכנו חוסר משמעות אמיתית לחיים? ואם כן, למה אנחנו מפחדים? מהו אותו קו שאם נחצה אותו נוכל לייצר לעצמנו הזדמנות לחיים טובים יותר?

עובי הקו תלוי אך ורק בראיה שלנו עד כמה אנחנו בזרימה עם החיים: בהכלה, הבנה, בטחון וערך עצמי. כשיש את כל אלה, אנחנו יודעים לקחת אחריות על החיים וכשיש אחריות על החיים אנחנו יודעים למצוא את המשמעות המתאימה לנו.

לעיתים אנחנו מערבבים בין פירוש של חוויה שלילית אחת על חוויה דומה אך אחרת שניקרת בדרכנו. שוב, זו יכולה להיות אכזבה באהבה, חוסר אמונה באחר כתוצאה מאכזבה וטלטול רגשי ופסיכולוגי, לעיתים אף קיים בנו הפחד  למצוא עבודה בעלת אופי התואם לכישורים שלנו מחשש לאכזב את אותנו בעיקר ואת סביבתנו הקרובה ומקרבנים את עצמנו לבינוניות, וכמו שכתבתי בספרי הראשון "לעוף בניגוד לחוקי הטבע": "כשאנחנו מסתפקים במועט גם המועט הוא בגדר הרבה". כך שאנחנו נכנעים לא פעם בגלל חוויות עבר ומה שמנהל אותנו הוא הפחד גם אם לכאורה היה דחף רגעי בעשיה ושינוי המקור, אך הוא לא באמת השתנה כי החוויה המקורית נתפסת בתת המודע שלנו כמובילת דרך.

חוזרת לשיתוף של אישה אחת על הפלות חוזרות ונשנות כאשר היא בהריון מתקדם, היא לא נכנעה לכאורה להפלות שהיו ושוב נקלטה להריון, אך היא בחשש מתמיד לגורל עוברה,חשש שלא נותן לה מנוח. במערכות יחסים שלנו אנחנו יכולים לקיים קשר עם בן / בת זוג שלא מהווים עלינו איום, אך הם גם לא מתאימים לעולם שלנו, ולכן אנחנו נכנעים לבינוניות ויוצרים קשרים שגורמים לנו להיות בתוך "הד" של כאב, חששות, פחדים ופספוס של המציאות כפי שהיא הייתה יכולה להיות בעבורנו.

אם כך השאלה: איך באמת אנחנו צריכים להגיב לפרשנות של חוויות שונות שאינן משקפות את כל החיים אך אנחנו נותנים להן שיקוף שיש בו מיסוך על המציאות כפי שהיא באמת?

אסטרטגיות שונות כפי שאני רואה אותן:

אסטרטגיה של גאונים, גאונים בכל תחום שהוא, אומרת שצריך לנסות עד שזה מצליח.               

ובכל ניסיון שהתוצאה לא השביע את רצוני מה השיעור שאני לוקח איתי הלאה, ובפעם הבאה אני כן מצליח? וכשיש הבנה של הדרך והיא ברורה ומובנת, יש אסטרטגיה להצלחה.

אסטרטגיה של אנשים שעושים פעולה מתוך הכח וההכרח להצליח,הם לא נחשבים למצליחנים אך גם כבר לא קורבנות של המציאות, האסטרגיה שלהם אומרת בעיקר: "אני אראה להם מה זה, אני אוכיח להם שאני יכול". במקרים כאלה לרוב המוטיבציה יורדת אחרי שיש הצלחה. אין למידה כדרך חיים, כי הם עסוקים "בלהוכיח" ופחות "בלהצליח".

אסטרטגיה של כוחניים מסרסת את האחר, רומסת ודורסת ומשהו ישתבש להם בדרך והם יעלמו בשלב כזה או אחר, אך לרוב ישאירו נשמות פצועות בדרך.

אסטרטגיה של קורבנות אומרת שאין טעם כי בכל מקרה זה לא יקרה.

על אופרה וינפרי אמרו שהיא לא עוברת מסך,היא התעקשה ולבסוף קיבלה תכנית משלה שזכתה להצלחה רבה ואף הקימה ערוץ משלה, היא נחשבת לביליונרית.

בטהובן כתב את הסימפוניה החמישית כשהוא חרש, המורה שלו אמר עליו פעם שהוא "חסר תקווה כמלחין".

 ויש עוד הרבה מאוד סיפורי הצלחה על אנשים אשר לכאורה היו אמורים להישאר אנונימיים אם הם לא היו מתעקשים על הדרך שלהם ומאמינים בעצמם.

אחת מיסודות ה         Neuro – Linguistic Programming  )   NLP     : ניתוב לשוני פיזיולוגי) אומרת כי :

" אין כישלון יש רק משוב".

כל הריון הוא בפני עצמו, חברה יקרה.  כל אהבה חדשה בפני עצמה, כל מקום עבודה חדש עומד בפני עצמו, כל חוויה זקוקה להיות ייחודית וגבוהה יותר כי בדרך התבצעה למידה.

קחו אחריות לחיים ומצאו להם משמעות. לא לפני שתבינו איזה קו מפריד אצלכם בין פחד לדחף. דק או עבה? תתחילו לעבוד על עובי הקו, הפכו אותו לשקוף.