דמיינו שבתוכנית ריאליטי נצפית בשעת פריים טיים היו מציגים מתמודד שהיה אומר, "יצאתי עם בחורה שצעירה ממני בעשרים שנה, בת 19, חיילת בקריה. כן היא הייתה בתולה וזו באמת הייתה אהבה טהורה, כמו לאהוב ילדה בעצם, אותו דבר. ואחלה סקס". סביר להניח שלכל הפחות, רוב הצופים היו נעים באי נוחות בכורסת הטלוויזיה שלהם, חלקם היו מתמלאים באמפתיה כלפי הבחורה הצעירה שדיברו על איבוד בתוליה בערוץ 2, אצל חלקם היו חולפות בראש מילים כמו "סוטה" וחלקם, יש לשער, אף היו מתרעמים על הבחירה בטיפוס הזה. יתרה מכך, רוב הסיכויים שבכלל לא היו משדרים התבטאות כזאת. אז מדוע כשזו אישה שמדברת כך על גבר, כדוגמת רינת פליישר מ"האח הגדול", זה עובר לידנו? הרי אם אנחנו דורשות שוויון מגדרי האם לא נכון לומר, נאה דורש נאה מקיים?
תניה היא עוד גלגול של איילה ודנית
נמאס לי מבחורים בריונים שלא משנה מה עברו בחייהם אין להם שום זכות לדבר כך לנשים שלהם. ונמאס לי בעיקר מנשים עיוורות שממשיכות ללטף אגו של גבר שמתייחס אליהן כמו סמרטוט
במבט כללי על תוכניות ריאליטי ניתן לראות כי הצגת מאפיינים ותכונות לא שגרתיות, שלא לומר, מעוררות עניין ותמיהה בקרב המשתתפים היא לא דבר חדש. על אחת כמה וכמה בתוכנית כמו "האח הגדול" שכל מהות הרייטינג והרווח שלה היא לעורר עניין בקרב הצופיםבאמצעות אותם משתתפים והקשרים שנרקמים ביניהם. לעיתים מדובר במשתתפים שתפקידם לעורר הזדהות, או לחילופין סלידה ואנטגוניזם, אך כך או כך השאיפה היא למצוא אנשים שיהיה קשה להתעלם מהם. אם כן, הבחירה באותן הדמויות אינה מפתיעה ועל פניו אף לגיטימית. אך יחד עם זאת, הבחירה באופן שבו התוכנית מציגה אותן ומנווטת כך את העדפותיהם של הצופים, מעוררת לא מעט שאלות חברתיות לגבי התפיסה שלנו אודות תפקידים מסוימים בחברה וההנצחה שלהם.
פליישר על השטיח האדום בדרך לבית "האח הגדול". צילום: יח"צ
בחזרה לענייננו, רינת פליישר (בת 45, מנהלת חנות אופנה, גרושה ואם לבת מתבגרת) שנכנסה לפני יומיים ל"אח הגדול" מוצגת בראש ובראשונה כאישה מינית שאין לה בעיה גם לדבר על זה. בנוסף, היא מוצגת כאישה מגניבה, אחת שיודעת מה היא רוצה, אוהבת ליהנות מהחיים, להסתובב עם אנשים צעירים ומאוד בטוחה בעצמה. כך שאם נתעלם מההתבטאות הבעייתית שהזכרתי בהתחלה, נראה שמדובר בתכונות שהן בסך הכול לגיטימיות ואף חיוביות. אבל יש פה איזשהו קאץ' שהוא כנראה גם מכוון. זאת מכיוון שכאשר התכונות הללו מופיעות בהקשר של עובדת היותה אם לבת מתבגרת הן יוצרות רושם הפוך לגמרי בקרב הצופים. רושם של אמא שלא ממלאת את ה"תפקידים האימהיים שלה" מכיוון שהיא עסוקה יותר מידי בעצמה, בבגדים שלה, בטיפוח שלה ובגברים צעירים. חוץ מזה שאיזו מין אמא רבה עם הבת שלה על בגדים ובנים כפי שהעידה בעצמה? ובכן, לא אמא מוצלחת במיוחד. זאת לפחות הייתה הכוונה בהצגת דמות האם החד ממדית שלה. דמות רחוקה מרחק שנות אור מהאם האידאלית והשמרנית אשר מתמסרת ומקריבה הכול למען ילדיה. וזה לא שמערכת יחסים בין אם לבתה שכוללת ריבים על בנים נשמעת בריאה במיוחד, זה פשוט שסביר להניח שיש שם יותר עומק ממה שזכינו לראות. אבל היי, גם המתמודדים בתוכניות ריאליטי יודעים שהם צריכים לספק כמה שיותר צבעוניות ובהקשר הזה רינת פליישר בהחלט יודעת לספק את הסחורה.
אז כן, רינת ללא ספק מציגה את עצמה בצורה פרובוקטיבית, אך היא חושפת גם צדדים אחרים מעניינים באישיות שלה ובחייה, כמו המעורבות הפוליטית שלה והיותה אוהדת הפועל, שתי זירות (פוליטיקה וספורט) שנחשבות לגבריות במהות שלהן. כך היא ממשיכה לערער, ספק במודע ספק לא במודע, על תפקידי המגדר. אבל יחד עם זאת צדדים אלו זכו להרבה פחות זמן מסך ב"תעודת הזהות" שלה מאשר אלו הקשורים ביחסה אל המיניות שלה, קשריה הרומנטיים, הרגלי הבילוי שלה ותפקודה כאם. ייתכן והיא זו שהעדיפה להדגיש את הצדדים האלו, ייתכן שאלו הם שיקולי העריכה וייתכן גם וגם. רק אלוהים ויורם זק יודעים. כך או כך, הרושם המתקבל הוא של דמות נשית שמטרתה אולי לעורר עניין אבל בהחלט אינה אמורה לעורר הזדהות אלא להפך. מעין אב-טיפוס סטריאוטיפי ושטוח של אישה אשר משתמשת במיניות שלה על מנת לפתות גברים צעירים וללמד אותם "טריקים", כפי שאמרה בהקשר של המתמודד עומרי בן נתן, בן ה-29.
אז למה ההתבטאות שלה עוברת לידנו? ייתכן שהתשובה לכך נעוצה באופן שבו היא, רינת פליישר, מוצגת. כלומר, היא מוצגת באופן שמקנה לה מאפיינים של דמות האישה הפתיינית ואולי אפילו "האישה הרעה", זאת שמנצלת גברים באמצעות נשיותה ולרוב גם אינה אימהית במובן השמרני של המילה. דימוי זה נפוץ הן בתודעה של גברים והן בתודעה של נשים ולמעשה צרוב עמוק בתודעה המגדרית. כמו כן, על אף שבדרך כלל הוא מתחבר להקשרים שליליים ומאיימים, לזכותו יאמר שהוא דימוי מוכר משחר ההיסטוריה מה שהופך אותו לעובדה מוגמרת, למעין תבנית חשיבה וכך יותר קל לקבל אותו. ואולי בגלל זה, אולי בגלל שאנחנו כחברה כבר מכירים את הדימוי הזה, מאמינים בקיום שלו ולא מערערים עליו – זה עובר לידנו.