אביהו סופר כותב על הצורך בלכידות חברתית כמנוף לחוסן לאומי.
שנת 2015, בהיותה שנת בחירות, הייתה שנה של ויכוחים ומריבות, שנה בה השיח בין חלקיה הגיע לאוקטבות גבוהות ורמת הסבלנות הייתה מינימלית ופחות מכך. ובכל זאת, נדמה ש- 2015 הייתה גרועה מבחינה זו מכל שנות הבחירות שקדמו לה. המחלוקות אמנם אידיאולוגיות בעיקרן, אך מקורותיהן בפערים והבדלים מנטאליים, תרבותיים, חינוכיים ועוד, וכן בהרגשת אפלייה ובתפיסה שונה של החברה הישראלית כפי שהיא צריכה להיות. אם נוסיף לכך את חוסר האמון הציבורי בתקשורת, הנתפסת כמניפולטיבית, אינטרסנטית ובעלת השקפת עולם צרה ומסוימת, נבין מדוע זה היה כך.
מחלוקות תמיד היו בעם היהודי, וסביר להניח שתמיד יהיו. מספיק להסתכל אחורה על חורבן בית ראשון ובית שני. מאז ומעולם היו בעם היהודי קבוצות בעלות תפיסה אידיאולוגית שונה אשר התווכחו ביניהן ללא הפסק: פרושים וצדוקים, אורתודוכסים ורפורמים, המחתרות היהודיות שלפני הקמת המדינה, השומר הצעיר והתק"ם, ועוד. הרשימה אינסופית ולכל תפיסה תמיד תקום תפיסה נגדית שחסידיה מוכנים להשליך את חייהם על קדושתה ושלמותה.
"… חוסו נא על נפשותיכם ועל נפש עמנו כולו. אל נא יחליט כל אחד מאתנו, כל מפלגה וארגון וחלק, כי רק איתו כל האמת וכל הצדק. אשר כולם הלא את טובת עמנו ותקוות ארצנו דורשים".
(הרב צבי יהודה קוק(
פרופסור אברהם פרידמן וד"ר יגאל בן שלום הזכירו בדבריהם בכנס הרצליה 2015 כי חברה שבה הלכידות החברתית נמצאת השפל, ובהתאמה לכך גם חוסנה החברתי הלאומי, היא חברה שנמצאת בתהליך של התפרקות חברתית. אינני יכול שלא להסכים עם דבריהם לחלוטין. אביהו סופר- בוחרים להתחבר
החברה הישראלית היום שסועה ומפולגת , ומורכבת מ"שבטים" שונים, כשכל שבט בטוח בצדקתו המוחלטת ואינו מסוגל לקבל את בני השבט האחר. כל שבט מנסה להשתלט על השיח הציבורי ולכפות את דעתו ועמדתו על השאר, כדי לחזק את עמדתו ואת חבריו. ההתנהלות הזאת מחלישה אותנו כעם, ומחלישה ומתסכלת אותנו כיחידים.
חברי כל המחנות המפולגים שוכחים כי עם ישראל נוצר ונוסד סביב ערך אחד עליון: ואהבת לרעך כמוך, כפי שאמר רבי עקיבא, או, במילים אחרות ? ערבות הדדית. זאת אמורה להיות התרומה האמיתית שלנו לאנושות ולא זכייה בפרסי נובל למדע או רעיונות מוצלחים ליזמות חקלאית וחברות סטרט-אפ. דווקא הגיוון הרב שיש בחברה הישראלית, ריבוי הדיעות, הגישות ותפיסות העולם הן שנותנות לנו את הכוח המשמעותי לשנות את העולם לטובה, כל עוד נשכיל ליצור חיבור עליון מעל ההבדלים בינינו.
יצחק רבין ז"ל דיבר על כך בנאומו האחרון ב-4.11.1995, רגעים לפני שנרצח. רבין דיבר על כרסום יסודות הדמוקרטיה על ידי האלימות, שיש לגנות ולהוקיע כיוון שזו אינה דרכה של מדינת ישראל. האלימות היא קצה הפירמידה. את האלימות מניעים השנאה, הפחד וההסתה, שיושבים על בסיס של בורות וחוסר היכרות בין חלקי העם. מיגור האלימות הוא חובה, אך יש לפעול במקביל בצורת חינוך ועריכת מפגשים מקרבים בין חלקי העם השונים, כדי לשבור את חומות הפירוד בינינו.
כדי להצליח להתקיים כעם אחד, וכדי לבנות חוסן חברתי ולאומי עלינו ליצור לכידות חברתית. אנחנו חייבים ליצור כמה שיותר נקודות מפגש בין הקבוצות השונות באוכלוסייה, בהן נוכל להכיר זה את זה, ללמוד כיצד להתחבר מעל לכל נקודות השוני, ולראות כיצד כולנו רוצים את טובת העם, בסופו של דבר. כמובן שלא מדובר בפעילות חד-פעמית אלא ביצירת תהליך מתמשך, ערכי, חינוכי ותרבותי, הכולל את כל המקומות האפשריים: מסגרות החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי, תנועות הנוער, המגזר הציבורי והמגזר הפרטי, מקומות העבודה וכו'. זה בנפשנו, וזה האתגר האמיתי הניצב בפנינו היום.
"אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה שום שנאה מאחד על חברו חלילה?". (תפילת רבי אלימלך מליז'נסק).
הקמנו מדינה, הפרחנו את השממה, בנינו צבא קטןף חזק ומוסרי, ייצבנו כלכלה משגשגת וכו'. בניית מערכות היחסים הבין-אישיות בין חלקי העם השונים היא האתגר הלאומי המשמעותי ביותר שעלינו להתמודד איתו בשנים הקרובות.
רק כך נזכה להביא תקווה ועתיד לעם ישראל.