קוראים לי קרני. אני בת 43, ואני גרה בתאילנד בכפר בשם פאי.
בפאי יש לי את ריד, בן הזוג התאילנדי שלי, ואת ארבעת הכלבים שלי, ואת הבית שלי, ואת המרפסת שלי, צופה לנוף של אלוהים.
אני בטוחה שכשאלוהים חשב על נוף, הוא חשב גם קצת על פאי. כי בעונה הזו, כשכל העננים יושבים בשלווה על ההרים, כמו פרצוף כהה עם שערות סבתא לבנות, יש פה תחושה של של עולם אחר, מסתורי יותר, שקרוב יותר לאלוהים. ולפעמים כשהעננים מתגעגעים לפרצופים של האנשים, אז הם יורדים נמוך ומכסים את הכפר, וגם את הבית שלי, ואז לא רואים הרבה קדימה ? אבל זה לא מפריע, כי זה כמו החיים. לא מסתכלת הרבה קדימה כי בכל מקרה הכל יכול להשתנות. לי מספיק המטר שאני כן יכולה לראות. אני חיה לי בשקט היום, ולא חיה את אתמול וגם לא את המחר. גיליתי שאין כמו ההווה כדי לחיות עכשיו.
הפעם אני רוצה לכתוב על היום שהכרתי את ריד. כי ביום שההורים שלי עזבו, קריסטמס, ריד ואני חגגנו שנתיים. ואנחנו גם גרים יחד שנתיים. כמעט ולא נפרדנו לרגע מהיום שהכרנו.
הכרתי אותו אחרי שיצאתי ממערכת יחסים של שלוש שנים, ואיבדתי את עופר ה–חבר שלי ובעיקר כשסשה חבר מהעבודה הישנה שלי הציע לקחת אותי איתו במתנה לתאילנד. ואיך מקבלים טיול במתנה לתאילנד?
אז זהו, שצריך מזל, וצריך חברים טובים, שיאהבו אותך, ובעיקר צריך שהם יעבדו בעבודה הישנה שלי ? כי העבודה הזו מחלקת בונוסים שווים במיוחד.
ולי היה כנראה מזל, כי סשה חבר טוב, וברור שהוא אוהב אותי, והוא עובד בעבודה הישנה שלי והוא קיבל בונוס של כמה אלפי דולרים לנסיעה לחול. נשמע בדיוני? לא בעולם ההייטק!
אז, שלוש שנים אחרי שעזבתי את אותה העבודה, מצאתי את עצמי מקבלת ממנה עוד מתנת פרידה אחרונה בצורת טיול שווה לתאילנד ? הכל כלול, רק בלי הפלסטיק הצהוב על היד! זאת אומרת שסשה משלם על הכרטיס. וסשה משלם על הלינה. וסשה משלם על האוכל. וסשה משלם על הנסיעות. סשה אפילו משלם לי על הבירות! זה לא בדיוק שסשה משלם, אבל הכסף יוצא מהבנק עם הכרטיס שלו.
בגלל שאני מכירה את תאילנד טוב, אני הייתי המדריכה וסשה חניך ממושמע. טוב, לא בדיוק ממושמע, אבל הוא השתדל. לא תמיד הצליח לו, כי גם הוא יצא ממערכת יחסים ארוכה.
נחתנו בבנגקוק בבוקר, עם שני תרמילים, שתי מצלמות ומעט מאוד בגדים. גם זה היה יותר מדי, כי בתאילנד לא צריך כמעט כלום. מספיקות כמה חולצות, בגד ים, ונעלי אצבע. אם צריך קונים, אם מתבלה, זורקים. זוהי מדינת מייד אין תאילנד בייבי. יש הכל ובזול.
אחרי יומיים הסתגלות וזלילה מאסיבית של האוכל שהתגעגעתי אליו, לקחנו את אוטובוס הלילה לקרבי ומשם לקו פיפי. כן, סשה משלם ויכולנו גם לטוס, אבל א. אני פוחדת מטיסות ואם לא חייבים אז לא! ב. סשה צריך לחוות גם אוטובוסים ובייחוד כאלו של לילה ג. אם חוסכים באוטובוס, לסשה נשאר יותר כסף לדברים של גברים ולי נשאר יותר כסף לדברים של נשים.
העבודה שלי בטיול הסתכמה באיסוף הקבלות, ארגון התשלומים ובדיקה שאנחנו בתקציב. מכיוון שאני הייתי מנהלת החשבונות, ואני מנהלת חשבונות מדוייקת וקרה ? אז היה ברור לשנינו שלוקחים אוטובוס. סשה שמורגל רק ברכבי חברה חדשים ומטוסים מהירים, היה בהיי מחווית הנסיעה, ולא נתן לישון. אבל ככה זה בטיולים בתאילנד. רוקדים ושותים בלילות. ישנים בבקרים, ובשאר מה שנותר שוחים וזוללים ועושים מסאז'. אז לא ישנו. לא נורא. זה חלק מהסטנדרט.
הגענו לקרבי. לפני שהיא הפכה לי לבית, חשבתי שאין הרבה מה לעשות בה חוץ מלהמשיך לאיים פיפי, או לנטה או לריילי ביץ. גם היום אני חושבת שאין הרבה מה לעשות בה. אבל אני אוהבת אותה. כי זו עיר ים מתוקה, עם נוף מקסים ? אבל בעיקר בגלל שזו עיר המחוז של ריד ובגלל שיש בה את שווקי האוכל הכי, ואני מתכוונת ל ? ה כ י ? טובים טעימים ומגוונים שיש בכל תאילנד. בדוק! ואם אתם כבר קצת מכירים אותי, אז אתם יודעים שאני אוהבת אוכל.
לא עצרנו בקרבי, כי אז עוד לא הכרתי את ריד. המשכנו מיד לקופיפי. ובקופיפי, כמו בקופיפי נכנסנו למסכת הבילויים. רוקדים במסיבות החוף בלילה, וצוחקים בבוקר, ובייחוד מסתדרים עם סשה מצויין ופותחים את הבוקר עם בירה, כי חבל לבזבז נוף שכזה בלי משקה צונן ביד. וההורמונים עולים. לא, לא עם סשה, הוא רק חבר טוב, אבל כשנמצאים במקום הכי רומנטי בעולם, עם השקיעות הכי רומנטיות בעולם, וקצת שותים, והרבה בחופש, וכולם רוקדים חצי ערומים, ומזיעים ומתנשקים מול העיניים, אז ההורמונים שנמצאים בגוף, ולפעמים רדומים שנים, פתאום עושים קאמבק, בפראות שסוחפת את הגוף ואת המוח.
וככה הייתי באותו לילה שראיתי בפעם הראשונה את ריד. ישבנו באפאצ'י בר, שבו הדי.ג'י הוא חבר, ורגלינו יחפות על החול, והרוח מהים מבדרת את השיער וכבר היינו שמחים וטובי לב.
אני מודה שתמיד נמשכתי לגברים התאילנדים מהדרום. הם מסוקסים, ומקועקעים, וחלקים, ולבושים בדיוק כמו שאני אוהבת. אבל הכי חשוב ? שיש להם שיער מדהים, מבריק וארוך. כזה שאני רק חולמת שיהיה לי, ולמרות כל התכשירים התאילנדים שאני משתמשת בהם, אף פעם לא יהיה לי.
כשריד הגיע לא יכלתי להתעלם ממנו. כי הוא לבש מכנסיים בצבע אדום חזק, עם חגורת ניטים מעור, ובעיקר כי היה לו שיער ארוך, ושופע, ושחור ומבריק.
אז הוא נעלם לי. שכחתי. אבל פתאום ראיתי אותו יושב לא רחוק ממני. לבד. וזה הזמן לציין שריד חושב שהוא זה שהתחיל הכל. אבל זה לא נכון. בחיים, כמו בטבע, הנשים בוחרות, ומסמנות, ויורות. באותו זמן כבר בחרתי, וסימנתי ועכשיו נשאר לי רק לירות. אז התחלתי לעבור לידו הרבה, ולרקוד לידו על הרחבה בחול, ושוב חזרתי ושוב עברתי. ואחרי שכבר כמעט וקיפלתי זנב, הוא תפס לי את היד באחד המעברים, ואני תוך שנייה התיישבתי על החול, לרגליו, כמו הילדה הכי ממושמעת בכיתה.
מכל מה שעוד נשאר מהלילה, עד שהגיע הבוקר עברנו בין המסיבות, והסתכלנו בעיניים והתנשקנו יחד על החול. בדרך כלל אני לא אוהבת שנדבק לי החול, אבל באותו לילה לא הפריע לי. בשש בבוקר הוא רצה שנלך לישון בחדר שלי. הסברתי לו שיש שם סשה שבטח לא יקבל את זה בעין יפה. הוא אמר שלא אכפת לו. שהוא ישן על הריצפה. כנראה שהבירות שיבשו את דעתי כי נכנסנו לחדר יחד. לא עברה שניה, והסשה התעורר וזינק על המיטה, כשכל גאוותו מתנופפת לעיני כל, ועם נפנופי אצבע מאיימים, צרח עלי שאני אוציא אותו עכשיו ומיד מהחדר. את שומעת? עכשיו!
ריד מבוהל מסשה הערום או מהצעקות, מיד נשכב על הריצפה, על התרמיל שלי, מכורבל כולו. כמו גור כלבים עזוב תיאר סשה למחרת, כשנרגע והצטער. גילוי נאות, סשה אוהב לישון ערום. ולהסתובב ערום. ולא אכפת לו מהסביבה. אבל עם חברות רבת שנים כמו שלנו, היה זה טבעי שאני אשן מכורבלת בבגדי והוא עירום כביום היוולדו. ריד מיותר לציין נס מהמקום אבל אמר איפה הוא עובד ושנבוא מחר. אז מחר באנו.
כל הדרך פרפר לי הלב. אולי הוא לא זוכר? מזל שהיה לי את סשה. כשנכנסו לפאב, שריד בנה עם עוד שני חברים אחרי הצונאמי, ראינו את ריד יושב ליד הבר. הוא קם אלינו מיד. ותוך רגע היו לנו על השולחן פרחים באגרטל ומשקאות בכוס יפה וריד בכובע בוקרים. הוא זכר. שלושה ימים היינו יחד. ריד משחרר לסשה את הגב, ריד מבלה איתי במסיבות, ריד מפנק אותנו. התאהבנו בו שנינו, גם סשה וגם אני. ולא, סשה אינו חובב בנים. ?בוא איתנו לקופנגן, אני משלם על הכל", ניסה סשה. ?בוא איתנו לקופנגן, סשה משלם על הכל" ניסיתי אני. וריד רק אומר "טינקינג טינקינג". תרגום מתאילנדית ? אני אחשוב על זה, בלי להתחייב.
ביום הרביעי נסענו לקופנגן. לילה קודם סשה הרשה לנו לישון יחד בחדר. אז חזרנו יחד מהמסיבה, וקילחתי אותו, כמו שלא קילחתי מימי, וסיבנתי כל חלקה, ולא רציתי להפרד. הוא רק חייך, ועצם עיניים ושמח. זה היה כמעט אפלטוני. נכנסנו למיטה ליד סשה, נקיים ונרדמנו מיד.
מוקדם בבוקר נפרדנו. ריד חזר לבר שלו, וסשה ואני עלינו על המעבורת שתיקח אותנו רחוק משם. ואז, ככל שראיתי את קו פיפי הולך ונעשה לי קטן מול העיניים, הרגשתי שהלב שלי הולך וגדל ובועט. והלב כבר לא היה שלי, כי הוא לא דפק בום–בום. הוא דפק ריד–ריד…