בסופ"ש האחרון חזרתי לנקודה בה עמדתי לפני מספר שנים. הייתי סטודנטית לקולנוע וטלוויזיה במכללת ספיר שבשער הנגב,אזור מוכה מלחמה עוד לפני שזה נהיה אופנתי שנקבל טילים מעבר לשדרות. באותו זמן היה קיץ וחם. הנוף היה צהוב וגם עזה הייתה כך.
זה היה הסוף שבוע האחרון שלי כסטודנטית וכתושבת שחיה בין עזה למושב בשרון. בין קיבוצניקים למושבניקים בין טילים לכוסות בירה. לא פחדתי שתהיה אעזקת צבע אדום, שמישהו יצוץ מאחורי ויחטוף אותי מעבר לגבול או שכמובן אראה קסאם טס בשמיים. נפרדתי מתקופה מדהימה הכוללת בתוכה מלחמות. שאלתי את השמיים שאלות רבות והבטחתי לעצמי הבטחות.
כמה שנים אחרי, חזרתי לשם. לתצפת על עזה. הנוף יפייפה ולא מסגיר לרגע מציאות מורכבת בארץ. חזרתי אחרת- כבר לא סטונדטית תמימה, כבר לא מושבניקית או קיבוצניקית אלא בחורה אורבנית בכל רמ"ח אברי- שועלת קרבות שלא מפחדת מטיל קסאם שיעוף בשמיים ויקח אותי לעזה.
5 שנים חלפו מאז הפעם האחרונה בה הייתי בצומת דרכים וכל כך הרבה דברים קרו לי בחיים.
אבל אחרי כל זה לא השתנה דבר! חזרתי לצומת דרכים בה הייתי לפני, ליבי משך אותי לכיוונים חדשים כמו שתמיד נהג לעשות כל כמה שנים (תודה רבה לך באמת,לב).
כדור פורח עף באוויר, אני בטוחה שבאותו הרגע כולם עצרו והביטו בו. הוא לא מפחדת מטילים וימשיך לשוטטת לעבר השקיעה.
התחלתי לחשב: בכל שנתיים יש מבצע אחר ברצועה, האם אחרי "צוק איתן" יהיה עוד אחד?
אני מעדיפה לא לדעת. שהשנה יהיו רק כדורים פורחים בשמיים, ונשים מבולבלות שעומדות על תצפית עזה-ישראל וחושבות "מה הלאה?"