פרק ראשון ובו יסופר יסופר איך נעורה אשתו של האיכר האיכר...
כבר כמה ימים אני מתהלכת עם השאלה בראשי "איך להתחיל" מה ועל מה לכתוב
במה הייתי רוצה לשתף ואיך זה צריך להיבנות
ומכיוון שזהו בלוג, אתם יודעים, יומן אינטרנטי, בעצם הכל אפשרי בכל תחום ועיניין
אלא שכאשר הדברים נכתבים עולה בי התהיה האם מישהו יקרא, מישהו יגיב
האם אני כותבת כדי שיגיבו, או כותבת לשם הכתיבה מתוך ביטחון שה"רוח האינטרנטית" ("נראה לי שתבעתי מושג חדש :-)) תישא את הדברים על פני הרשת והכבלים...
ומישהו כבר ישאף אותם לגופו הוובי?
בכל אופן, באחד מערבי שבת, בלי שום כוונה מיוחדת הזדמזם לי שירו של שלום חנוך על אשת האיכר
פשוט נתפסתי בזמזומו ובעיקר בראשיתו של השיר
והחלטתי להתחיל את הבלוג בפרק הראשון שבו יסופר איך נעורה איזו אישה, ואפשר שגם איזה איש
ומשהו אחר בחייהם קרה...
החלטתי להתחיל מההתחלה!
היום במבט נוסטלגי של שנים אחורה הבנתי כי לא מעט מקרים ומצבים התרחשו כדי לסמן לי או להעיר אותי מתרדמת הנוחות המשעממת.
אני מודעת לכך שבשלב זה של הקריאה, הדברים נשמעים סתומים, אני מבטיחה שהם מיד יהיו ברורים.
היום אני בת 42 +, נשואה עם 3 ילדים ובאמת ובתמים מאושרת.
נשמע בנאלי? אולי... אבל לפני שנה וחצי זה לא נשמע כך.
הבהרה:
גם לפני שנה וחצי הייתי נשואה (לאותו איש) וגם אז הייתי עם 3 ילדים (קטנים רק בשנה וחצי ממה שהם היום)
גם אז אהבתי אותם אהבה גדולה (אותם, זה אומר את אישי היקר וילדי המופלאים)
בכך לא השתנה דבר ועצם היותם מרכז חיי נכון גם אז ונכון גם היום.
אם כך מה היה אחר? מה היה כל כך שונה ששווה לספר ולכתוב עליו כאן ועכשיו?
ובכן
מיצוי עצמי
סיפוק
ביטוי עצמי מלא
תחושה של "לבלוע" את החיים, להזיז דברים, לתת משמעות לעצמי ולאחרים, לעזור, לתמוך לשפר את חייהם של אחרים
לתרום
להרגיש "זה קרה בזכותי"
אני חייבת להודות שלא קל לי לכתוב מילים אלו, עדיין מרגישה תקועה עם הפרגון לעצמי וההוקרה על מה שיש ועל מה שאין
טוב, יש לי עוד מה ללמוד...והרבה!
אז כך זה התחיל:
לפני כ - 7 שנים, בסביבות גיל 35 חשתי בחוסר ביטחון נוראי.
פוטרתי מעבודתי (מסיבות מעניינות שאספר עליהן בהמשך...כעת הן לא ממש חשובות) ובמשך תקופה לא קצרה "חיפשתי עבודה"
חיפוש העבודה הזה הביא אותי למעשה לפתוח חברה משותפת עם אישי היקר וחבר טוב בתחום בו עסקתי אז "ניהול פרוייקטים בבניה ותשתיות"
עברו להן כמה שנים בודדות ולא הרגשתי שאני נהנת מהעיסוק
התפקיד בחברה לא הלהיב אותי ובטח לא ריגש אותי, הוא כן העניק לי שקט כלכלי ו"חופש" לנהל את הזמן כרצוני
אבל בעצם שיעמם אותי וגרם לי לתסכול רב, אחרי שנים של למידה (תואר מהנדסת בטכניון ואח"כ ביזמות עסקית) וניסיון בתחום, עסקתי בכל מיני נושאים שבכלל לא עינינו אותי
אז עלו בי הרהורים על כך שכולנו רוצים הצלחה וחולמים אהבה, מקווים שלווה ומתפללים לשמחה
ובעיקר רוצים למצות את עצמנו ולהשמיע את קולנו בדרך מיוחדת וחדשה , חשבתי על כך שהזמן מתקדם בצעדי ענק ו"אני לא אספיק לעשות את מה שאני אוהבת"
ומה יחשבו אלי שכבר לא אהיה פה האם מישהו יזכור, האם אוכל להעניק משהו לילדי ובכלל לבאים אחרי.
כן, ממש מחשבות מהותיות, בלי הגזמה ובלי ציניות?
ואז ביום אחד משהו קרה...נפל לידי סרט "הסוד" שהצליח לגעת בדיוק במקום שכל כך כאב
ומאז הכל נראה אחרת.
בהמשך אספר, אנסה לעשות זאת בגילוי לב מלא (אם כי זה לא ממש פשוט, אתם יודעים, חשיפה עלולה להכאיב) איך הכל השתנה
מה עשיתי ובמה זה היה כרוך ומדוע בחרתי דווקא בדרך שבחרתי.
מקווה לשמוע שיתופים שלכם ולקוות שהשנה הקרובה עבורכם תהיה השנה שבה יוולד האומץ לעשות את הצעד ממש בשביל עצמכם.
תוכלו לקרוא עלי ועל הפעילויות שלי באתר שלי ולחוות איתי את הדרך .
בימים אלו ממש אני יוצרת נתיב נוסף, שמחבק ותומך בנתיב שבחרתי ופותח צוהר להצלחתם של עוד רבים כמוכם, מקווה שתצטרפו ותיתרמו.
לילך דרור