אני יושבת באוטו. התנועה עומדת.
מסביבי הכל רועש, מכוניות לידי צופרות ומסמנים בידיהם אחד לשני. אמבולנס נשמע במרחקים. ברדיו דיווחים על תאונות ופקקים. אני שולחת מבט עייף בשעון הדיגיטלי המדויק של האוטו: עוד 6 דקות מתחיל החוג של הבנות. "נגיע בזמן? יש לי פיפי" אומרת ביתי. הרמזור אדום וקצר ולפניי עומדות 8 מכוניות. "נראה לי שכן" אני אומרת לה ומנסה להישמע משכנעת ובליבי חוזרת על המנטרה: הלוואי שיהיה ירוק ושנספיק. החום בחוץ כבד והעייפות והלחץ מתגברים. אני מתחילה לעשות רשימות בראש של דברים שעשיתי והספקתי היום ודברים שעוד צריך, מציינת בפני עצמי את ההספק ומנסה לארגן את ההמשך: ארוחת ערב, מטלות לימודים שלי ושעורים לבנות, להתקשר ללקוחה, לשלוח מייל ללקוחה אחרת, להכין תיק למחר, לא לשכוח לקנות חלב…ברדיו הדיווחים ממשיכים ובחוץ שוב צופרים בחוסר סבלנות. בספסל האחורי שתי בנותיי מחליטות להתווכח. די, אני אומרת מספיק לריב!
ואז אני רואה אותה ?במלוא הדרה – את השמש שבדיוק עומדת לשקוע וצובעת את השמיים בצבעים מרהיבים של אדום וכתום והיא, עגולה יפה ומושלמת! תראו, אני אומרת לבנות – איזה יופי! באוטו משתרר שקט וכולנו מסתכלות על הפלא הזה מתפעלות מהיופי הזה שקיבלנו במתנה חינם. לרגע אחד האוטו הופך להיות אי של שלווה בתוך הים הגועש והרועש שבחוץ. אני מזכירה לעצמי ולבנות לנשום את היופי פנימה ומחליקה דיסק אל תוך המערכת של האוטו. בתיאום מושלם בוקע קולה של דין דין אביב: "רגע לפני שקיעה…".
אני מחייכת לעצמי ומודה ליקום על רגעי אושר קטנים.
הכל בסדר!