באותו יום חמישי הארור של אסון הכרמל, 2.12.2010, בו איבדתי את אהבת נפשי, סג"ד פאבי בוהדנה ז"ל, הכאב כרסם ופילח כל חלקה בגופי שסוגד לה לנצח. אני לא זוכרת כלום מהשבעה, אני הייתי מנותקת מהמציאות באותם ימים.
עוד באון לייף:
- לוחמות: הנשים ששברו את תקרת הזכוכית של הצבא
- יזכור עם ישראל את בנותיו ובניו
- אמא, יום אחד אני אעשה אותך אם שכולה
אבל במהלך אותם שבעת ימי השבעה, רוחות רעות נכנסו לביתי ויצרו מחול שדים שנמשך שלוש וחצי שנים. הבית שלי – שהיו בו שתי אמהות ושלושה ילדים – בית עם המון שירה, צחוק, אהבה, כבוד וערכים, בית עם המון מקום לכולם להגיד את שעל ליבם, בית לתפארת – הבית הזה קרס כמגדל קלפים.
בתום השבעה נשארנו בבית רק אני ושלושת ילדי – אביתר (אוטיסט), אז בן 11.5, נועם אז בת 8.5 וג'ולי אז בת 10 חודשים. ואז נועם ניגשה אלי, ושאלה אותי, עם המון פחד בעיניים: את עוזבת אותנו? כאן הבנתי שיציבות הבית כבר איננה. היה לי ילד אוטיסט, שאמא אחת נעלמה לו, והוא חייב טיפולים על מנת לא להגדיל את הנזק, וילדה בת 8.5 וחצי שחוששת שבעקבות ההיעלמות של אמא אחת שלה, גם השנייה תיעלם בקרוב ותעזוב אותה. ולצדם, היתה לי גם תינוקת בת 10 חודשים, תינוקת קטנה שחייבת את מלוא תשומת ליבי ואת שתי ידיי לגדילה ולצמיחה ולבריאות תקינה.
ומעל כל אלה, נחתו עלי אז גם הבשורות שאני לא מוכרת כאלמנה במשרד הביטחון, ושפאבי – פאבי שלי – הונצחה כאם חד הורית לשני ילדים באתר ההנצחה של משרד הביטחון. אחר כך גם קיבלתי מכתב רשמי ממשרד הביטחון שמודיע לי שאני וג'ולי לא מוכרות – ג'ולי לא מוכרת כבתה של פאבי וכאחות לאביתר ונועם, ואני לא מוכרת כבת זוגה של פאבי. אנחנו לא קיימות ולא חלק מהמשפחה של פאבי יותר.
לחיים שלי אז נכנסה המלאכית עו"ד מיכל עדן, שנשלחה לי משמיים. עדן היתה האדם היחיד שגוללתי בפניו את הסיפור שלי, והיא בשלווה וברוגע הביטה בי ואמרה לי: "הכל עוד יהיה שלך, זה רק עניין של זמן!". היום, 5 שנים אחרי אסון הכרמל, אביתר בן 17.5, נועם בת 14.5, וג'ולי בת 6, ולשמחתי אנחנו מופיעים כמשפחה אחת בכל הגופים הממשלתיים. אני אלמנתה של פאבי, וג'ולי היא ילדתה לכל דבר. לכולנו זכויות כמו לכל משפחה שכולה אחרת.
היום הבית חזר שלי להיות יציב, בית שמח ובטוח לכולם לומר את שעל ליבם, ואנחנו קיבלנו את כל הזכויות שמגיעות לנו, שמגיעות לכל משפחה שכולה. שלושת הגוזלים שלי בטוחים תחת כנפיי לעד! היום, יש לי שלושה ילדים, שקטים, רגועים, שמחים, יפים, ובעלי חמלה לכל אדם באשר הוא אדם.
לא אחת אני שואלת את עצמי – לולא היו מתעסקים במיטתי ובמיניותי, כמה עוול היה נחסך ממני ומיילדי? ילדים שזה עתה איבדו בצורה כל כך רעה, קשה וכואבת אמא אחת, וכעת נאלצים לבודד את כאבם ולנעוץ ציפורניים בבשר אמם השנייה מחשש שתלך ותעזוב אותם גם? מצאתי את עצמי צריכה להוכיח לכולם שהילדים שלי הם הילדים שלי, צריכה להוכיח לעולם שכל אחד מהילדים שלי הוא חלק שמרכיב את ליבי, ושבלעדיהם אין לי יכולת הישרדות.
את ימי הזיכרון אנחנו מעבירים בנס ציונה, שמההתחלה הכירה בפאבי ובגבורתה, במי שהיא כמו שהיא, ומנציחים אותה ללא שוני מהנופלים האחרים של העיר. בשנתיים האחרונות העיר גם נותנת לי את הכבוד להדליק משואה בבית העלמין בטקס הממלכתי, ואני לא מרגישה כאן שום סוג של הומופוביה או יחס שונה.
פאבי שלי
מי היתה פאבי שלי? פאבי שלי היתה אישה עם המון מעלות. ולא, אני לא מאדירה את שמה רק משום שהיא איננה איתנו עוד, היא היתה אדם מיוחד מאוד. צמחונית אידיאולוגית ועם אהבה אדירה לבני אדם ובעלי חיים, שמעולם לא דיברה רע או ריכלה על אף אחד.
כאמא, פאבי שלי היתה תמיד צמודה לילדים. היא היתה אמא של100%, כל כולה אמא. תמיד שיחקה עם הילדים, תמיד לקחה אותם להצגות וסרטים, וכל הזמן חיבקה ונישקה אותם.
כבת זוג היא היתה מאוד מכבדת, עוטפת, אוהבת ומפנקת. כל יום הייתי מוצאת פתקים שהצפינה בכל רחבי הבית עם מילות אהבה, מילים שגרמו לי תמיד לחייך. גם אחרי אסון הכרמל הייתי מוצאת עדיין פתקים שלא קראתי ושהיא הספיקה להחביא לפני האסון. בערבים, אחרי שהילדים היו הולכים לישון, פאבי הייתה מכינה לעצמה את כוס הנס שלה (נס קפה כפית סוכר חלב – ושיהיה חלש-חלש-חלש), ולי היא היתה מוזגת את כוס הקולה שלי, והיינו יושבות שתינו, עם השקט והמשקה שלנו, לדבר על היום שעברנו. היא אף פעם לא הסכימה ללכת לישון בלי שתהיה לנו את השעה שלנו לבד, לדבר רק שתינו.
פאבי שלי – עדיין חסרה לי. העטיפה שלה, הנוכחות שלה, חסרה לי. היכולת שלה לשמור תמיד על הגחלת הזוגית שלנו, כך שתישאר תמיד מרגשת, ושמחה, ומחייכת – חסרה לי.
פאבי שלי לנצח תישאר האישה שלי ואם ילדיי, ואני נשבעתי, שלנצח כשאדבר עליה חיוך ילווה את שפתיי. כן, גם ביום הזיכרון.
הביאה לפרסום: גאיה פולת