היום אחר הצהריים, נפגשתי עם חברתי האהובה רונית, תימניה אסלית, "לפי הספר". אני לא מבקשת ממנה להכין לי ג'חנון רק בגלל אימת הקלוריות, אבל בטוח ששלה הכי טעים.
" גם לי היתה / יש אחות קטנה שנחטפה", כך הטילה רונית הנסערת, ובשבילי רונצ'ה, את הפצצה האישית שלה, ישר ללב שלי,שגם ככה כבר פועם בדופק מהיר מהסיפור הזה. אנחנו יושבות שעתיים, ואני מהופנטת וכואבת, יחד איתה.
לרונית נולדה אחות תינוקת. היא אפילו ראתה אותה בבית החולים, מבעד לחלון של התינוקיה. ואפילו כבר העניקו לה שם בישראל… וככה, כשבועיים לאחר לידתה, היא נעלמה מבית החולים. לאמא של רונית בישרו כי התינוקת מתה…"אין גופה לקבורה, היא כבר נקברה". וכך, עם השיחות והמילים והמחשבות, התברר כי זו איננה התינוקת היחידה שנחטפה ממשפחה זו. בן דוד תינוק נחטף וככל הנראה חי בחו"ל. ולא רק.
"אנשים תמימים הגיעו לארץ ציון על כנפי נשרים, ומי היה מאמין שהיושבים בארץ ישראל יפגעו בנו, בלב ליבנו, יחטפו את ילדינו ויהרסו את חייהן של משפחות רבות כל כך".
ועכשיו, רונית כבר ילדה גדולה, אמא לשלושה ילדים וסבתא לארבעה נכדים, יוצאת למסע עמוס סימני שאלה. וישנו גם טעמה של החמצה, וצער עבור הוריה. ואת הרגשות שלה, היא עדיין שומרת פנימה, מנסה לעכל את משמעותם של השלדים היוצאים מהארון ,ולפתע נוגעים גם בה, כל כך אישית.
אולי ביום מן הימים תמצא את אחותה האבודה. ואולי לא …ומי היא, ואיך היא נראית? והאם היא דומה חיצונית ואולי גם באופי ? והאם החיבור החדש יחבר לבבות או יותיר טעם מוזר ומאכזב, של זרות מניתוק של כל החיים, במשך עשרות שנים … למרות שאני בטוחה שרונית תעשה הכל כדי שיצליח…
העיניים הבורקות והשמחות של רונית, שאני מכירה כבר כמה וכמה שנים,
לא היו היום, כבכל הימים האחרים. דוק של נוגות מסוימת ניבט ממנה היום, יחד עם אנרגיות רבות ונחישות לקדם את נושא פתיחת תיקי האימוץ.
ואני – צמרמורת אחזה בי … מקשיבה, נטולת מילים…
ביני לבין עצמי חושבת על אשליית דור המייסדים…
אבא שלי שהגיע לכאן מהתופת של רכבות המוות ביאסי שברומניה, לא זכה לחיבוק מקרובי משפחתו שכבר חיו כאן שנים ארוכות, אלא להפניית עורף…את ילדי תימן ייעד המימסד האשכנזי למטרה כזו שניתן לכנותה במילה אחת: פשע.
היחס המתנשא לעולים שצבע עורם איננו בהיר, הביטוי המילולי המזלזל של יוצאי מזרח אירופה, המשכילים והכאילו מנומסים, כלפי אלה שבאו מצידו האחר של כדור הארץ.
אפילו אני, בת לשני הורים אשכנזים, זוכרת את הביטוי: "א שיינה ציגענר" , שהופנה לעברי לעיתים, וזכה, למרבה ההפתעה, למענה ממני באידיש עסיסית… : )
ועכשיו אני נזכרת בכתבה על התינוקת שהביאו יגאל אלון ז"ל שכה הערצתי במשך שנים ואשתו רות, כ"מתנה" לזוג חשוך ילדים…מאיפה בדיוק היתה להם תינוקת להביא כשי משמח לזוג , במקום שוקולד ?! …
רונית ואני מבקשות מכם לחתום על העצומה להסרת החיסיון של חטיפתם של ילדי תימן. זה המעט שכל אחד מאיתנו יכול לעשות, לתמוך. ואם לא בעצומה, לפחות כאן – מילה טובה ,מכילה ואוהבת . בימים כאלה של הפתעה, טעם חמוץ/מר, תחושת בגידה, הלם ואכזבה – גם זה הרבה.