ברוכות הבאות לבלוג שלי !

מאז שאני זוכרת את עצמי, בדקתי האם מחשבות באמת יכולות להפוך לנבואות שמגשימות את עצמן.

גם כילדה, היה לי ברור שאמא שלי עושה משהו שונה מהאמהות האחרות כשהיא כל הזמן מזכירה לי ולאחותי ללכת עם הגב זקוף, ובעיקר בעיקר לא לשכוח להכניס את הבטן ולהדביק אותה לגב. כמה הורים התעסקו אז במודעות ליציבה נכונה?

אני בטוחה שלא הרבה, כי תמיד כשאני מספרת את הקוריוז הזה בין החברות או במעגלים חברתיים שונים אף אחת לא מצטרפת ואומרת שגם אמא שלה הקפידה שבנותיה ילכו עם הבטן "בפנים".

עכשיו אתן בטח אומרות לעצמכן "או קיי, לאן היא חותרת הבחורה הזו? תכלס, שתדבר תכלס!".

אז ככה, גדלתי, כמו אחי ואחותי, להיות גבוהה ורזה (הגנים המובהקים של אבא) ואפילו די יפה, אבל, נכון ה"אבל" חייב להיות שם, להרים את ראשו המכוער כמו עשב שוטה ולא רצוי, החל מאמצע שנות העשרים שלי התחלתי "לסבול" מבטן נפוחה. נפוחה במידות שונות. לעיתים כמו בהריון של חודש חמישי, לפעמים נפיחות של שיפוד בלאפה. רזה כמו שרוך….ופתאום באמצע – קשר. שרוך עם קשר. דיכאון!

ואפרופו קשר, כאן נמצא גם הקשר למה שכתבתי קודם לכן, נו.. זוכרות? על אמא שלי והנבואה?

האם היא ניבאה בצורה בלתי מודעת שיום אחד לביתה היפה תצמח ביטנונת נפוחה אי שם באזור המרכז? האם השריר בבטן שהתחזק עם השנים נמצא שם היום כדי לעזור לי במצוקתי היומיומית "להכניס את הבטן" כל הזמן?

זאת אומרת שהקואורדינציה שלי היא ברמה של גאונות. 

היכולות לתפקד יפה ופורה על בסיס יומי, ללמוד, לעבוד, לגדל ילדים, לתקתק את הבית, לאפות, לבשל, להיות חברה של החברות שלי, לצאת בזוגות עם החברים של בעלי,  להיות מאושרת ולוודא שכולם גם מאושרים, וכל זה תוך כדי שאני כל הזמן מקפידה להכניס את הבטן. שלא יראו. שזה לא יבלוט.

שאף איזה ישראלי טיפוסי לא ינעץ לך מבט בבטן ויגיד: "אירית, מה זה שם, מתי גידלת לך בטן"?  

בנות, לא משנה מה עשיתי, וכמה היה לי עמוס – את הבטן לא שכחתי וגם לא את הנפיחות שהופיעה כבדרך שגרה כל יום לאחר ארוחת הצהריים. בטן נפוחה ומתסכלת. בטן מציקה. מעצבנת. בטן שמשפיעה על המצב רוח, בטן בולטת שעושה אותי פחות יפה. בטן מיותרת. למה את שם? הסתלקי מכאן.  

מצב לא נעים. לא נעים בכלל. הבטן שלך לא אמורה לשבת על סדר היום שלך כל יום, כל החיים. 

אז מה עושים? בפעם הראשונה שניסיתי לפתור את עניין הנפיחות המעיקה ופניתי לרופאת המשפחה, חשבתי לעצמי שהנה הנה היא תרשום לי איזה תרופה שאני אטול בשמחה ובעליצות וכך תוחזר עטרה ליושנה ובטני תחזור לקדמותה. 

אז לקחתי איזה כדורי פחם שהיום את שמם אינני זוכרת, בלעתי אותם בשקיקה, את זה אני כן זוכרת, תוך ששפתיי ממלמלות תפילה חרישית "שייגמר כבר הסיוט הזה". לא דובים ולא יער. אכלתי אותה בדאבל. כדורי הפחם גורמים לעצירות היסטרית ועוד לפני שהספקתי לקלוט את זה כבר הסתובבתי לי עם בטן נפוחה יותר, גדולה יותר וקשה יותר. שיט. תרתי משמע. 

אני שואלת את עצמי כמה מכן כבר התחברו במהירות האור למה שכתבתי והאם אני באמת צריכה להלאות אתכן בכל שאר ניסיונות השווא שבאו לאחר כדורי הפחם כדי להדביק את בטני לגבי? ניסיתי מיליון דברים. וכלום לא צלח. אכזבה אחרי אכזבה. וכל יום בשעות הצהרים שבה ומצטרפת אליי החברה הלא דימיונית שלי, הבטנונת. מלווה אותי ברוב שעות היום, כבדה כמו בטון בבילוי עם הילדים, בולטת כמו כדורסל בבואי ללבוש את מחלצותיי היפות ביותר בדרכי אל בילוי עם בן זוגי או לארוע משפחתי.