הכל בגלל פייסבוק!
שתדעו. אין שום דבר טוב בפייסבוק. הוא מסוכן. הוא אפל. או איך אומרים הטוקבקים המשתלחים? צריך לסגור אותו, כי הוא מועדון סוטים אחד גדול!
שתי חדשות נוראיות נחתו עלינו היום, שתיהן קשורות לבני נוער שנפגעו: האחת נאנסה והאחר התאבד. בשני המקרים, כך אומרות הכותרות, זה קרה בגלל פייסבוק.
הנה כך הופכת הרשת החברתית פייסבוק לאקדח טעון שמסתובב חופשי בבית, או לסוג של אוטובוס שמוביל לגיהנום.
פחד אימים.
למי שנדמה שאם הוא ינתק את כבל המחשב, יעיף אותו דרך החלון החוצה ובזאת יפתור את הבעיה – המממ… תרשו לי להודיע לכם מראש שזה לא יעזור. למה לא יעזור? כי הרוע אינו נמצא בתוך המחשב, ולא בתוך המסנג'ר או האיי.סי.קיו, ובטח לא בתוך הפייסבוק, למרות כל מה שנדמה.
הרוע נמצא בנפש האנושית, לא ברשת החברתית. בגיל ההתבגרות, שבו חווים כל דבר בצורה מועצמת, בני הנוער חשופים אליו יותר מאחרים. זה כל הסיפור.
בתור אמא היסטרית, אני חייבת להודות שיש לי פחד גדול מגיל ההתבגרות. בעיני מדובר בקפיצת בנג'י מטורפת. לעבור בשלום את גיל שלוש-עשרה והלאה, זאת משימה ענקית בעיני. המעבר בין הילדות לבגרות הוא מעבר חד מדי, מהיר מדי, הוא מגיע מוקדם מדי, או מאוחר מדי, והוא משאיר הרבה מאוד בני נוער לחפש את עצמם במקומות אפלים ומפחידים. הם יחפשו את זהותם כאדם מבוגר, הם יחפשו את המיניות שלהם, הם יחפשו קבלה, אהבה, הכרה ושייכות. כל מיני מילים גבוהות כאלה, שיכולות בקלות להיגמר במצוקה גדולה או באסון, לא עלינו.
לא מומלץ להיכנס כמוני להיסטריה. אבל מומלץ לפקוח עיניים ולנסות להבין מה יש שם באינטרנט הזה שמשתלב רע מאוד עם גיל ההתבגרות ומביא לתגובות קיצוניות ומסוכנות כאלה?
ואני אתחיל דווקא מהסוף. מהדבר שהכי קשה להבין או לתפוס. הקסם והעוצמה של העולם הוירטואלי.
דמיינו לעצמכם שאתם אוהבים להקשיב לריהאנה. עכשיו נסו להגביר טיפה את הווליום של השיר שלה שאתם שומעים. הגבירו עוד. ועוד. ועוד. עד שמרוב רעש כמעט ולא תשמעו את השיר. זהו זה. זוהי העוצמה שבה חווה הילד שלכם את הרשת החברתית. ככה חזק. ככה רועש. ככה מחריש אוזניים. השיחה באינטרנט יכולה לתפוס חזק בבטן, בדיוק כמו הבסים הרועמים על רחבת הריקודים. אין לזלזל בעוצמות ובכוח שיש למילה הכתובה, או לחופש שמעניקה הכסות הוירטואלית.
החופש מאפשר לומר כמעט הכל, בלי להתלקק, בלי לייפות, אלא חד גלוי ובוטה (מכירים טוקבקים??) ואילו למילה הכתובה יש הכוח להכאיב באופן מוגבר. אל תחשבו שמדובר באשלייה או בחזיון תעתועים. זה מרגיש אמיתי!! בדיוק כמו שהדף גלי קול הוא בלתי נראה, אבל יכול לרסק בנאדם, ככה גם המילה הכתובה בתוך החיים הווירטואליים.
עכשיו קחו את הנפש המבולבלת והרגישה בגיל הטיפש-עשרה, זו שמחפשת את עצמה ורוצה שיקבלו ויאהבו אותה, ושימו אותה במרכז הרחבה והפציצו אותה בווליום אימתני…
זהו זה. ככה הם חווים את זה. באקסטרים. שמחה ואהבה וחברות … וגם עצב ובדידות.
רע או טוב?
האמת, לא משנה מה נחשוב על זה, אין בכוחנו להעלים את התופעה. אם בגילנו הרחוב והסמטאות האפלות היו הסכנה המיידית, אם הורינו לימדו אותנו שיש שכונות שאסור לנו להיקלע אליהן בשעות החשיכה, היום הסכנות נמצאות ברחוב-הווירטואלי. בדיוק כמו שלימדו אותנו הורינו לצעוד בזהירות, כך אנחנו, כהורים, צריכים ללוות וללמד את ילדינו את חוקי הרחוב החדש.
ויותר חשוב מזה – לא לשכוח שבסופו של דבר, לא הכל מתחיל ונגמר בפייסבוק, אלא בנשמה הרגישה והשברירית של הילד שלנו.