ובנסיעות האלה יש לי תחושה משונה שכמו שלאורך קילומטרים רבים העצים נראים דומים אחד לשני, גם חלק נכבד מהשירים שאני שומע נדמים לי כאילו נארזו באותה מחלקה של אותו סופרמרקט באותה משמרת.
ואז בא הרגע הזה בו אני מזמזם את השיר החדש והמגניב ששמעתי כרגע ברדיו ומתופף על השולחן בקצב הדרבוקות, ופתאום משהו מפריע לי.
אני מנסה להבין מה זה, אבל כמו כל מחשבה מעצבנת אחרת זה חומק ממני כמו פיסה של סבון שנפלה על ריצפת המקלחת. אני נובר בספריות המוח, מנסה לשחזר, מנער את הראש, לפעמים קצת מתעצבן על עצמי, מאשים את הגיל והשנים העוברות ותאי הזיכרון הנעלמים במהירות.
ואז זה מגיע בבת אחת.
אני מבין איפה שמעתי את השיר הזה קודם.
לא, לא מדובר בלופ האינסופי של אותם שירים פחות או יותר שמנגנים כמעט בכל תחנות הרדיו, מדובר במישהו אחר שכבר כתב ושר את השיר הזה לפני כן. בקיצור וכדי להגיד את זה פשוט וישר, מדובר בגניבה מוסיקלית.
דורות רבים של מוסיקאים וכותבים ניסו למצוא את התשובה לשאלה הנצחית "כמה שירים עוד אפשר להמציא בכלל?" כשהנתון הלא מעודד הוא שיש מספר מוגבל מאוד של צלילים וקצבים שמשמשים בסיס לשיר.
אבל ראו זה פלא, כמו בבני אדם להם כולם יש את אותו מספר מוגבל של חלקי פנים – עדיין רוב מוחלט של האנשים על כדור הארץ מסתובבים ללא תאום זהה לחלוטין. אפילו תאומים זהים. כך גם שירים. עשרות רבות של שנים ושירים עדיין מנפיקים צלילים חדשים ועירוב אחר של כל הגורמים המרכיבים שיר, כדי שכשהוא יגיע לאוזניכם – הוא ישמע לכם השיר הראשון ששמעתם בחייכם.
אבל כמו בתחילת הטור, תמיד יש את היוצאים מן הכלל
בארץ זכורה היטב השערורייה שקמה כשנעמי שמר הודתה על ערש דווי בחצי פה שאת "ירושלים של זהב" המונומנטלי העתיקה בעצם משיר עם באסקי מפורסם. ואתם הרי בטח כבר יודעים, אם כבר אנחנו בעניין נכסי צאן ברזל, שאת מנגינת ההמנון הלאומי שלנו "התקווה" שאל נפתלי הרץ אימבר בלי להניד עפעף משיר שיכורים רומני ידוע, שגם הוא מבוסס על יצירה קלאסית של סמטנה.
חברי להקת ה"Chiffons" הזניחה והנשכחת משלהי שנות החמישים זכו לשיא התהילה שלהם כשבשנת 1971 פסק בית משפט שכל התמלוגים מהמגה-להיט של ג'ורג' האריסון "MY SWEET LORD" צריכים לעבור אליהם מכיוון שהשיר הנפלא הזה דומה במידה הרבה יותר מחשודה לשיר ישן שלהם שנקרא "HE'S SO FINE".
כדי שתבינו, מדובר בערך בעשרה מליון דולר של תמלוגים. אח, מתי מישהו מעבר לים כבר יגנוב משהו משיר שלי?
הנה השיר המקורי:
ועכשיו הקשיבו לשיר של ג'ורג' הריסון ושפטו בעצמכם:
הדוגמאות אינסופיות, ואתם יכולים להשלים אותן בעצמכם עם הגניבה האהובה עליכם: החל משירי השלושרים המועתקים כמעט במדוייק מהביטלס, דרך שירי ארץ ישראל המקוריים שהם ממזריהם הבוטים של שירים רוסיים שונים, ועד אפרים שמיר ש"נכון את יפה שלו" הוא אחיו התאום של סולו גיטרה מדוייק בשיר שוודי ישן ועלום.
העניין הוא להבדיל בין גניבה להשפעה. אם מישהו מצליח לשחזר את האווירה והרגש שבשיר של אומן אחר בלי לאבד את עצמו ואת אישיותו, זו אמנות נפלאה. אבל אם הוא או היא חוצים את הקו הדק ההוא, בו פתאום המחשבה הטורדנית מתחילה לכרסם במוח השומע עד לרגע שהוא מבין שהוא עד לשוד בלתי מזויין ובלתי אלים, אבל שוד לכל דבר, של מנגינה או מילים של שיר- אין כבר דרך חזרה.
אז רוצו הביתה אם אתם כותבים, ותנסו לבדוק שוב אם המחווה שלכם לכותב האהוב עליכם לא חצתה את הקו הדק הזה. אם לא – אתם גאונים מעוטרי תהילה. אם כן – אתם סתם גנבים פשוטים…